(1) 
אַפּוּמָּא דְחַד וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא חַד אאֲבָל בִּתְרֵי לָא וְחַד נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּדִינֵי דְמָגִיסְתָּא אֲבָל בֵּי דַוָּואר ב אִינְהוּ נָמֵי חַד אַמּוֹמְתָא שָׁדוּ לֵיהּ.
אַפּוּמָּא דְחַד וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא חַד אאֲבָל בִּתְרֵי לָא וְחַד נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּדִינֵי דְמָגִיסְתָּא אֲבָל בֵּי דַוָּואר based on the word of one witness, which is insufficient evidence according to Jewish law. And we said that this is so only when one individual testifies alone against his fellow Jew, but when two witnesses testify against a Jew, we do not excommunicate them, as their testimony is sufficient evidence according to Jewish law as well, and they have not caused the defendant any unjustified financial loss even according to halakha. And in a case of a single witness also, we said that we excommunicate him only if he testified in a court of villagers [demagista], but if he testified in the official government courthouse [bei davar], he is not excommunicated. This is because they also prescribe an oath to the defendant based on the testimony of a single witness, but they do not expropriate money, in accordance with Jewish law.
1. מתני׳: הציון חסר בספה״ב, גמא .
2. או קטן: גמא : ״וקטן״.
3. מיכן יצא: חסר ב-גמא .
4. נחילו: גמא : ״נחיל״.
5. ליתן: גמא : ״ליתן לו״.
ערך דוור
דוור – א(בבא קמא קיד.) אבל בי דוור לא. (עבודה זרה כז:) אמר ליה אביה יכול לומר לו קאי ברי אאיגרא אי נמי נקיט ליה זימנא לבי דוור. (שבת יט) לא קשיא הא דקביע דוור במתא הא דלא קביע דוור במתא פי׳ שוטר ששולח אליו האיגרות. פירוש אחר איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא המשכיר ומשלח כל איגרו׳ למי שנשתלח׳ לו.
ערך מגסתא
מגסתא – ב(בבא קמא קיד.) לא אמרן אלא בדינא דמגוסתא (בבא מציעא ל:) אי זו אבידה אטו דינא דמגוסטא פירו׳ דין של כותים של הדיוטות שדנין בגסות כדאמרינן בגמרא (בבא קמא קי״ד.) נטלו מוכסין לא שנו אלא בלסטי׳ גוי דדייני בגיתי פי׳ כותים שדנין בשמא ובשחד ובאונס ובגאוה ולא מיאש אבל בלסטים ישראל כיון דכי מייתי ליה לבית דין אומר בית דין מי יימר דהאי לסטים הוא ומי יאמר שזה חמורך איושי מיאש דאמר מי יימר דמחייבי ליה ביה דינא וכיון דמיאש מותר ליקח מליסטים גוים (א״ב פי׳ בלשון יוני גדולים וראשי העם וחז״ל קראו כן לדייני האומות והרומים אומרים להם מגיסתרת ובבבא מציעא מגוזתא כתוב).
א. [בריף פאסט.]
ב. [דיא גרוסע מאגאנאטין.]
אפומא דחד – ונמצא שהפסידו שלא כדין.
דמגיסתא – בני כפר שאין יודעין לדון במשפט.
בי דוואר – שלטון.
חד אמומתא שדו ליה – על פי עד אחד אין מוציאין ממון אבל מחייבין בעל דין שבועה להכחיש העד כדין תורה לשון אחר דמגוזתא אנסין בחזקה כמו אתו גוזאי וקא מחו ליה (מגילה כח.) סריסים (של בית רבי) העומדין לרדות בחזקה.
נראהא לי במקום שמנהג הוא שכשיש דבר בין ישראל וגוי ממנין עד ישראל וגוי ביניהם להעיד ביניהםב, מותר לישראל להעיד, שמתחילה להכי קיבלום. דהא אמרינן הכא ולא אמרן אלא חד אבל בי תרי לא משמתינן ליה כיון דבעדות גמורה מפקי מיניה. הכא נמי כיון דבדין מפקי מיניה לא משמתינן. ועוד דחילול השם היה אם לא היה מעיד, דכיון דעליו סמך הגוי היה אומר אין אמונה בהם. ותו דדינא דמלכותא הוא ודינא דמלכותא דינא.
א. וכ״כ בסתם באביאסף שהועתק בתשו׳ מהר״ם ד״ל סי׳ נח.
ב. ר״ל הישראל והגוי ממנין אותן בשעת ההלואה. כמש״כ להלן ׳דעליו סמך הגוי׳. וכעי״ז כתב הרא״ש בסי׳ יד: וכל זה כשלא העמיד אותו הגוי לעד אבל אם מתחלה יחד הגוי לישראל להיות איכא חילול ה׳.
ולא אמרן אלא חד אבל בתרי לא – וא״ת והא לעיל שרי להפקעת הלואה וא״כ מפסידים אותו הרבה שאם היה רוצה יכול לכפור וי״ל דמכל מקום לא משמתינן ליה כיון שאין משלם על ידם אלא מה שחייב לו.
אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן אדם חשוב מהו כיון דמהימן ליה כבי תרי לא מיבעי ליה למימר אסהודי או״ד כיון דלא איפשר ליה לאשתמוטי לית לן בה תיקו:
סימן תנ
כתב מורי רבינו אבי העזרי זצ״ל שאם מתחילת הדבר לקחוהו לעדות חילול השם הוא ויכול להעיד לו אם אינו סכנת נפשות:
[שם]
אמר רב אשי האי מאן דזבין ארעא לגוי אמיצרא דישראל חברי׳ משמתי׳ לי׳ עד דקביל עלי׳ כל אונס׳ דמתיליד לי׳:
אמר רב אשי האי מאן דזבין ארעא לגוי אמיצרא דישראל חברי׳ משמתי׳ לי׳ עד דקביל עלי׳ כל אונס׳ דמתיליד לי׳:
[שם]
מתני׳ נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר נטלו הליסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהם. תניא ומחזיר לבעלים הראשונים מאי טעמא קסבר יאוש כדי לא קנה וכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה. איכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים מאי טעמא קסבר יאוש כדי לא קנה. מיהו אם אמר הלה אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. וקיימא לן כלישנא קמא דיאוש כדי בגזילה לא קני כרב יוסף בפ׳ מרובה דאמר דיאוש כדי בגזילה לא קני אפי׳ מדרבנן וכן פסק התם מו׳ רבי׳ אבי העזרי זצ״ל בפ׳ מרובה דיאוש כדי לא קני בגזל דבאיסורא אתא לידיה. אבל רב האי גאון זצ״ל פי׳ בספר מקח וממכר שהגזלן קונה ביאוש בעלים ומותר לקנות ממנו מה שגזל וסמך אאיכא דאמרי דשמעתין:
מתני׳ נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר נטלו הליסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהם. תניא ומחזיר לבעלים הראשונים מאי טעמא קסבר יאוש כדי לא קנה וכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה. איכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים מאי טעמא קסבר יאוש כדי לא קנה. מיהו אם אמר הלה אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. וקיימא לן כלישנא קמא דיאוש כדי בגזילה לא קני כרב יוסף בפ׳ מרובה דאמר דיאוש כדי בגזילה לא קני אפי׳ מדרבנן וכן פסק התם מו׳ רבי׳ אבי העזרי זצ״ל בפ׳ מרובה דיאוש כדי לא קני בגזל דבאיסורא אתא לידיה. אבל רב האי גאון זצ״ל פי׳ בספר מקח וממכר שהגזלן קונה ביאוש בעלים ומותר לקנות ממנו מה שגזל וסמך אאיכא דאמרי דשמעתין:
[שם]
מתני׳ המציל מן הנהר או מן הליסטים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו. נתיאשו אין הא סתמא לא. אמר רב אשי לא שנו אלא בליסטים גוי דדייני בגיותני כלו׳ בגאוה ובזרוע. אבל ישראל כיון דאמרי ליה צא תן לו ואין חובטים אותו במקלות לא דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת אפי׳ סתמא נמי אייאושי מיאש. הכא משמע משום גזילה בגזלן ישראל קני ומותר ליקח ממנו כדברי רב האי גאון זצ״ל:
מתני׳ המציל מן הנהר או מן הליסטים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו. נתיאשו אין הא סתמא לא. אמר רב אשי לא שנו אלא בליסטים גוי דדייני בגיותני כלו׳ בגאוה ובזרוע. אבל ישראל כיון דאמרי ליה צא תן לו ואין חובטים אותו במקלות לא דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת אפי׳ סתמא נמי אייאושי מיאש. הכא משמע משום גזילה בגזלן ישראל קני ומותר ליקח ממנו כדברי רב האי גאון זצ״ל:
[שם]
מתני׳ אמר ר׳ יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה או קטן לומר מיכן יצא נחיל של דבורים זה כלו׳ גדוד של דבורים זה ומהלך לתוך שדהו ונוטל את נחילו ואם הזיק משלם מה שהזיק אבל לא יקוץ את הסוכה שאם נתישבו הדבורים על סוכת האילן וירא ליטלן אחת אחת שלא יברחו לא יקוץ את הסוכה להוליכן כולן ביחד ואפי׳ על מנת ליתן דמים. ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר אף קוצץ ונותן דמים:
מתני׳ אמר ר׳ יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה או קטן לומר מיכן יצא נחיל של דבורים זה כלו׳ גדוד של דבורים זה ומהלך לתוך שדהו ונוטל את נחילו ואם הזיק משלם מה שהזיק אבל לא יקוץ את הסוכה שאם נתישבו הדבורים על סוכת האילן וירא ליטלן אחת אחת שלא יברחו לא יקוץ את הסוכה להוליכן כולן ביחד ואפי׳ על מנת ליתן דמים. ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר אף קוצץ ונותן דמים:
1אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן אדם חשוב דמהימן להו לבי דורא כבי תרי מאי ועלתה בתיקו. הלכך לכתחילה אסור לאסהודי ביה ואי אסהיד לא משמתינן ליה. הרמ״ה ז״ל בפרטיו.
2מתניתין. אמר רבי יוחנן בן ברוקא נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה. ושמע מינה דכל כהאי גוונא אף על גב דלא מסהיד דפלניא הוא כיון דמסהיד דחזי דנפיק מרשותיה מחזיק ליה בחזקתיה. הרמ״ה ז״ל בפרטיו.
3והרמ״ה ז״ל כתב בפרטיו וז״ל הא דתנן נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר וכו׳. תנא אם בא להחזיר מחזיר לבעלים הראשונים מאי טעמא קסבר יאוש כדי לא קני. ואף על גב דהכא יאוש ושנוי רשות איכא מכל מקום כיון דקמא לא קני אשתכח דברשות בעלים קאי וכי אתא לידיה דהאי בתרא באיסורא אתא לידיה. ואף על גב דמדינא לא מחייב לאהדורי אם בא לצאת ידי שמים שלא יהנה מדבר האסור חייב להחזיר לבעלים הראשונים וליתא ללישנא בתרא דמשמע מינה דיאוש כדי קני דסוגיין כלישנא קמא דמשמע מיניה דיאוש כדי לא קני כדבעינן למימר לקמן. ע״כ.
4אמר רבא לא שנו אלא בליסטים גוי וכו׳. פירוש מתניתין הוא דקשיא ליה לרבא דקתני מפני שהבעלים מתיאשים דמשמע סתמא הוי יאוש ובסיפא תני אם נתייאשו דמשמע סתמא לא הוי יאוש ולהכי איצטריך לפלוגי בין ליסטים גוי לישראל. תוספות שאנ״ץ. והרמ״ה ז״ל לא פירש כן עיין שם.
5והרמ״ה ז״ל פירש בפרטיו במשנה וז״ל נטלו מוכסין וכו׳. המציל מן הנהר וכו׳ וכן נחיל של דבורים וכו׳ מאי שנא רישא דקתני גבי ליסטים הרי אלו שלו מפני שבעלים נתייאשו מהן אלמא מסתמא הוי יאוש ומאי שנא סיפא דקתני אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו הא סתמא לא. רישא בשאין יכולין להציל סיפא ביכולין להציל. דייקא נמי דרישא קתני נתנו לו דמשמע מדעתייהו דאי לאו הכי לא הוה יכול למשקל מינייהו וסיפא דקתני המציל מן הגייס ומן הליסטים אלמא ביכולין להציל עסקינן דאיכא למימר דכי היכי דיכול איהו לאצולי הכי נמי הוו יכלי בעלים לאצולי על ידי עצמן אי נמי בהדי אחרינא ומסתמא אימר לא אייאוש ואוקימנא בליסטים גוי אבל בליסטים ישראל כיון דדייני במי יאמר מסתמא נמי אייאושי מיאש. ע״כ.
6עוד כתב והא דתנן נטלו המוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר נטלו ליסטים כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהן אוקמה עולא בידוע דנתייאש ודברי הכל היא אבל בסתם לא וקיימא לן כוותיה ולא תימא הני מילי לענין טומאה אבל לענין דינא לא כדמוכרח ממתניתין דהמכיר כליו וספריו ביד אחר. ע״כ לשון הרמ״ה ז״ל.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק.
2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק.
3. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק.
4. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק.
5. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק.
6. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק.
אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן אדם חשוב דמהימן להו לבי דורא כבי תרי מאי ועלתה בתיקו. הלכך לכתחילה אסור לאסהודי ביה ואי אסהיד לא משמתינן ליה. הרמ״ה ז״ל בפרטיו.
והרשב״א ז״ל כתב וז״ל ואדם חשוב בבי דואר בעיא ולא איפשיטא. וכתב הראב״ד ז״ל תיקו דממונא לקולא ואזיל ומסהיד ועוד דספקא מצד שידונו בעד אחד בסתם בני אדם יעיד על כל פנים וכל שכן אם הוא צריך להשבע על כך ואין בזה טענת אונס שבועה לסמוך על דברים שבלב. ע״כ.
ח״מ קע״ה האי בר ישראל דזבין ארעא לעכו״ם אמיצרא דישראל חבריה בין בית בין שדה סמוך לשדה או לבית של ישראל חבריה משמתינן ליה אפילו לא ירצה לתת שכנו בדמיו כמו עכו״ם ואפילו ישראל עני גמור שאין לו דרך לנטות ימין ושמאל משמתינן ליה לפי שמניח ישראל מפני שקונה כפי דמיו ומוכר לעכו״ם שמעלה בדמי השדה לפי שלא יוכל ישראל להשמר ממנו ויבוא לידי סכנה ומאי חזי דדמא דידיה סמיק טפי שמוכר ביתו או שדהו במעט יותר שיחיה ממנו וימות ישראל חברו שכנו דילמא דמא דההוא ישראל סמיק טפי. ה״ר יהונתן ז״ל.
וכתב הר״מ ז״ל מסרקסטה וז״ל האי ישראל דאית ליה ארעא אמצרא דישראל חבריה ומזבין לה לעכו״ם משום דמטפי ליה זוזי יותר על שוויה והאיך דהוא בר מצרא הוה בעי למיתב ליה כדי דמים בשומת בקיאין משמתינן ליה עד דמקבל עליה אחריות כל פסידא ואונסא דאתי להאי ישראל בר מצרא מחמתיה. וצריך עיון אמאי משמתינן ליה מאחר דזוזי אנסוהו והאיך לא בעי למיתב ליה ההוא טופיינא דהא גבי ישראל בר מצרא לא מצי טעין הכי אלא או יהיב לי בר מצרא כל מאי דמשכח בה או שקיל לה האיך דבעי למזבנה ואי עני הוא וצריך לזוזי ולא משכח ישראל דיהיב ליה כמה דיהב ליה ההוא עכו״ם איכא מאן דאמר דלא משמתינן ליה וכל שכן היכא דאינו מוצא ישראל שיקח והודיע לשכנים בבית דין ולא רצו ליקח מאחר שהוא צריך למכור מחמת דוחקו נראה לומר דאין ראוי לנדותו על כך ואינהו אפסידו אנפשייהו דהוה להו למזבן דהא אודעינהו. ע״כ.
כתב הרשב״א ז״ל וזה לשונו משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא וכו׳. תימה ולמה ליה לשמותיה כי אתי אונסא נוקמיה בדינא וניחייביה. ע״כ.
ח״מ ש״ע מתניתין. אמר רבי יוחנן בן ברוקא נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה. ושמע מינה דכל כהאי גוונא אף על גב דלא מסהיד דפלניא הוא כיון דמסהיד דחזי דנפיק מרשותיה מחזיק ליה בחזקתיה. הרמ״ה ז״ל בפרטיו.
וזה לשון ה״ר יהונתן ז״ל מכאן יצא נחיל זה. נחיל גדוד של דבורים כלומר מכוורת ראובן והמוצאו ברשות הרבים או ברשות חברו חייב להחזיר לו על פי האשה והקטן. ע״כ.
רש״י בד״ה הרי אלו שלו וכו׳ וקנינהו היאך ביאוש ושינוי רשות עכ״ל. ויל״ד דהא אמרינן בהדיא בגמרא דהאי ברייתא דקתני אם בא להחזיר סברה דיאוש כדי קנה וא״כ משמע דכ״ש דטעמא הוי נמי משום יאוש כדי ואמאי נקט רש״י משום יאוש ושינוי רשות וא״ל דהא דנקט בגמרא לשון יאוש כדי היינו נמי יאוש ושינוי רשות אלא משום דהוי שינוי רשות גרוע כיון דבאיסורא אתי לידיה קרי ליה יאוש כדי דל׳ רש״י לא משמע כן ועוד שכבר כתבתי בריש פירקין בל׳ רש״י דע״כ איכא תנא דס״ל דיאוש לחוד נמי קנה והיינו ע״כ תנאי דהכא לכך נ״ל דבאמת הא בהא תליא דמאן דס״ל יאוש לחוד לא קנה ה״ה ליאוש ושינוי רשות היכא דבאיסורא אתי לידיה דכה״ג לא מיקרי כלל שינוי רשות וכן משמע להדיא מפרש״י בסמוך בגמרא וא״כ מוכח דברייתא בתרייתא סברה דיאוש כדי נמי קנה והיינו נמי טעמא דמתניתין ואפ״ה הוצרך רש״י לטעמא דשינוי רשות משום דבלא״ה נהי דקנה גוף החמור והכסות ביאוש לחוד מ״מ היה צריך להחזיר דמי החמור לבעליו כמו הגזלן עצמו דפשיטא לן דאפילו למ״ד דקניא ביאוש מ״מ צריך להחזיר הדמים אבל כיון דאיכא שינוי רשות בהדיה ממילא קנהו לגמרי דהא כיון דאייאש מיד ממילא קנהו המוכסן לגוף החמור ודמיו ה״ל כחוב בעלמא וכשנתנו אח״כ לזה הרי בהיתרא אתי לידיה וקנהו לגמרי ביאוש ושינוי רשות כיון דגוף החמור ברשותיה דמוכסין הוי קאי מעיקרא דקניא ביאוש כן נראה לי ברור בכוונת רש״י ויתבאר עוד בסמוך ודו״ק (ועיין בלשון תוספות פרק מרובה דף ס״ז)):
בד״ה יחזיר וכו׳ ופליגא ברייתא אמתני׳ עכ״ל. אבל בבעל המאור כתב דלא פליגי אלא האי מחזיר לבעלים הראשונים דקתני בברייתא קאי אמותר מה ששוה זה החמור יותר מדמי החמור שלקחו ממנו ועי״ש באריכות מלתא בטעמא ובס׳ המלחמות:
בד״ה יאוש כדי וכו׳ לא קנה המוכס ביאוש לבדו בלי נתינת דמים או בשינוי מעשה עכ״ל. וזה הל׳ תמוה מאד דמשמע מדבריו דמאן דס״ל יאוש כדי קנה היינו שא״צ ליתן אפי׳ הדמים וזה דבר שאינו עולה על הדעת כלל ואפי׳ התינוקות של בית רבן יודעין שהגזלן גופא אף אם קונה גוף הגזילה כגון בשינוי מעשה או ביאוש למאן דס״ל יאוש קונה אפ״ה צריך ליתן הדמים וכבר התמיה מהרש״א כן על לשון רש״י בריש פירקין וישבתי שם וכן יש לדקדק על מ״ש בלי נתינת דמים או בשינוי מעשה משמע דבשינוי מעשה ביד הגזלן אין צורך עוד לנתינת הדמים וג״ז מן התימא כמ״ש. והנלע״ד בישוב ל׳ רש״י על הדרך שכתבתי בסמוך דלפרש״י הא דשקלינן וטרינן בשמעתין אי יאוש כדי קנה או לא אמוכסן גופא קאי דאי לגבי היאך שנתנו לו לא שייך ל׳ יאוש כדי אלא יאוש ושינוי רשות וכיון דאמוכסן קאי ע״כ צ״ל כמ״ש דהא בהא תליא דמאן דס״ל יאוש כדי קנה המוכסן גוף החמור והדמים נשאר עליו בחוב א״כ בהיתירא אתי לידיה דשני וה״ל יאוש ושינוי רשות ומש״ה קנהו לגמרי וא״צ ליתן שום דמים ומאן דס״ל יאוש כדי לא קנה המוכסן ממילא אתי באיסורא ליד השני ולא הוי שינוי רשות וצריך להחזירו בעינא וכ״ז נראה להדיא מל׳ רש״י להמעיין היטב אלא דלפ״ז קשה לרש״י ל׳ כדי דנקיט בגמרא דכיון דאמוכסן גופא קאי כ״ש דלא שייך לשון כדי כיון דשינוי רשות לא שייך כלל גבי המוכסן גופא לכך כתב רש״י דהאי ל׳ כדי פירושו בחנם וכוונתו דכיון שלא נתן דמים לכתחילה כדרך מכירה הנוהג בעולם א״כ א״א לקנות החפץ של אחרים בחנם אף ע״ג דאייאש מריה מיניה מ״מ כיון שלא קיבל המעות אכתי ברשותיה דמריה קמא קאי גוף החפץ ואף אם יתן לו עכשיו המעות מ״מ אינו יכול לזכות בו כיון שהלה אינו מתרצה למוכרו עכשיו ומעיקרא נמי לאו בתורת מכירה אתי לידיה ואפשר עוד דבא למעט היכא שנתן המוכסן מעות בתחילה אע״ג שאנסו למכרו לו מ״מ הא קי״ל דתלוה וזבין זביניה זבינא אלא דבלא״ה מיושב ל׳ רש״י דמ״ש בלי נתינת מעות אינו אלא לפ׳ תיבת כדי דהיינו בחנם וכמ״ש וע״ז כתב עוד או בשינוי מעשה והאי או הוי כמו אי נמי פי׳ די״ל עוד דהאי ל׳ כדי היינו כיון דליכא שינוי מעשה בהדיא אצל המוכסן אלא יאוש לבד מש״ה קרי ליה יאוש כדי כן נראה לי לענ״ד ברור ופשוט בכוונת רש״י והתמיה על כל המפרשים שלא הרגישו בזה ודוק היטב:
גמרא לא שנו אלא ליסטים עכו״ם אבל ליסטים ישראל כו׳ כיון דאמרי מימר מייאש. האי ליסטים דמחלקינן בין ישראל לעכו״ם היינו ע״כ בגנב דוקא אבל בגזלן אפילו בישראל לא הוי יאוש דקי״ל כרבנן דר״ש ובישראל פליגי וע״ז מסקינן הכא דנהי דסברי רבנן דסתם גניבה הוי יאוש בעלים היינו בליסטים גנב דישראל אבל גנב עכו״ם לא מייאש ודייקינן הכי מדמקשה סתמא דמתני׳ אהדדי כפרש״י במשנה ולסטים דמתניתין היינו גנב כדפרש״י לקמן בסמוך וכן כתבו תוספ׳ לקמן בד״ה המכיר ספריו וכ״כ הבעל המאור דבגנב איכא לאפלוגי בין עכו״ם לישראל משא״כ בגזלן וכ״ז ברור ומוכרח בכל סוגיית הש״ס ולאפוקי ממ״ש הטור בסי׳ שס״ח להיפוך בשם הרא״ש דהחילוק בין ליסטיס עכו״ם לישראל היינו בגזלן דוקא ובגנב בכל ענין הוי יאוש וכבר השיג על דבריו הש״ך באריכות וכל דבריו מוכרחים בלי גמגום ועוד דהמעיין בל׳ הרא״ש בשמעתין משמע להדיא דלא כדברי הטור מדכתב דלרבה בסמוך לא משכחת בגזלן שום יאוש לרבנן וקשיא אדר״י דאמר גזל ולא נתייאשו וכו׳ שניהם אין יכולין להקדיש עכ״ל ואי כדברי הטור מאי קושיא הא ר״י ע״כ בגזלן ישראל מיירי לענין הקדש ואפי׳ רבנן מודו אע״כ דעיקר החילוק בליסטים גנב דווקא איירי ולרוב פשיטות הדברים אין להאריך אלא שצריך ליתן טעם אמאי מחלקינן בגנב בין עכו״ם לישראל משא״כ בגזלן ובאמת שהדבר נכון בטעמו דהא סתם גנב היינו דמיטמרי מאינשי וא״כ אין זה יודע מי הוא הגנב ואף כשנודע לו קצת עפ״י אומדנא כגון שלנו בביתו ויצאו בלילה כדאמרינן לקמן בשמעתא דהמכיר כליו מ״מ אין יכול לברר דבריו כ״כ וא״כ בכה״ג יש לחלק שפיר דכשנודע לו עפ״י אומדנא שהגנב הוא עכו״ם סבר דנקטינא ליה בדינא כיון דעכו״ם דייני בגיתי אבל בגנב ישראל מייאש כיון דאמרי מי יימר ואין דנין ע״פ אומדנא אבל גזלן היינו דלא מיטמר מאינשי ולוקח בזרוע לעין כל נמצא שזה תובעו בבירור והלה ג״כ אינו יכול לכפור בעיקר הדבר אלא שהוא גברא אלמא דלא ציית דינא וא״כ בכה״ג לא שייך כלל לומר מי יימר אלא בכל ענין לא מייאש כיון שאין הדבר אלא מצד אלמותו וקסבר עתידין בעלי זרוע ליפול ונקטינא ליה בדינא וכ״ז ברור והסכימו בו כל הפוסקים לדעתי זולת הטור והש״ע נמשך אחריו וכמ״ש נראה עיקר ודברי הטור וש״ע ורמ״א צריכין נגר ובר נגר דיפרקיניה ודוק מיהו דברי הטור גופא י״ל דאיהו נמי לא מחלק בגזלן גמור בין עכו״ם לישראל שהרי לא נזכר לשון גזלן בדבריו אלא דלדידיה עיקר החילוק בין עכו״ם לישראל אינו לא בגנב ולא בגזלן אלא דוקא בליסטים מזויין שאינו דומה לשאר גזלן כיון דמיטמר מאינשי ויש סברא לחלק כמ״ש לקמן בסוף הסוגיא אלא דמל׳ הב״י ורמ״א לא משמע כן ויש ליישב דבריהם בדוחק:
שם ת״ש הגנב והגזלן וכו׳ ויש להקשות דמאי מקשה מהכא לרבה דמנ״ל דטעמא דהתם משום יאוש הוא דלמא משום שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש והכי אוקמוה להדיא בפ׳ מרובה ועוד דשמעינן ליה לרבה דשינוי השם אפי׳ החוזר קונה לגמרי אפי׳ בלא יאוש אלא שכבר כתבתי שם דלק״מ דשינוי השם כי האי כיון שאינו בא אלא ע״י מעשה הגזלן לא מהני לכ״ע אלא לאחר יאוש וכ״כ התוספ׳ שם גבי מריש לחד תירוצא וכתבתי שם דבתירוץ השני נמי מודו לזה אלא מילי אחרינא איכא בינייהו והארכתי שם עיין עליו ודו״ק:
אפומא דחד [על פי עד אחד] ונמצא שהוא מפסיד שלא כדין. ולא אמרן [אמרנו] אלא כשהיה זה חד [איש אחד], אבל בתרי [בשניים] לא — אין מנדים אותם אם העידו כנגד הישראל, שהרי כדין ישראל הם עושים, ולא הפסידוהו ממון שלא כדין. וחד נמי [ואחד גם כן] לא אמרן [אמרנו] אלא בדיני דמגיסתא [של כפריים], אבל בדין הנערך בי דוואר [בבית השלטון], אינהו נמי חד אמומתא שדו ליה [הם גם כן כשיש עד אחד בשבועה מטילים עליו], מחייבים אותו כדין תורה.
based on the word of one witness, which is insufficient evidence according to Jewish law. And we said that this is so only when one individual testifies alone against his fellow Jew, but when two witnesses testify against a Jew, we do not excommunicate them, as their testimony is sufficient evidence according to Jewish law as well, and they have not caused the defendant any unjustified financial loss even according to halakha. And in a case of a single witness also, we said that we excommunicate him only if he testified in a court of villagers [demagista], but if he testified in the official government courthouse [bei davar], he is not excommunicated. This is because they also prescribe an oath to the defendant based on the testimony of a single witness, but they do not expropriate money, in accordance with Jewish law.
הכל
(2) אָמַר רַב אָשֵׁי כִּי הֲוֵינָא בֵּי רַב הוּנָא אִיבַּעְיָא לַן אָדָם חָשׁוּב דְּסָמְכִי עֲלֵיהּ כְּבֵי תְרֵי מַפְּקִי מָמוֹנָא אַפּוּמֵּיהּ וְלָא אִיבְּעִי לֵיהּ לְאַסְהוֹדֵי אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאָדָם חָשׁוּב הוּא לָא מָצֵי מִשְׁתְּמִיט לְהוּ וּמָצֵי לְאַסְהוֹדֵי תֵּיקוּ.
The Gemara relates that Rav Ashi said: When I was in the academy of Rav Huna, the following dilemma was raised before us: What is the halakha with regard to an important person, whose testimony is relied upon by the gentile courts as if it were the testimony of two witnesses? Since the gentile court will expropriate money based on his word, should the halakha be that he should not testify? Or perhaps, since he is an important person, he cannot escape the authorities who demand his testimony, and he may therefore testify. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
ובמקום שאין דנין אלא על פי שנים עדיםא, (ד)איבעיא להו אדם חשוב מהו כיון דסמכי עליה כבי תרי לא לסהיד או דילמא כיון דלית ליה לאשתמוטי מפני חילול השם שלא יאמרו טובם כחדקב, מסהיד, ועלתה בתיקו ואי מסהיד לא משמתינן ליהג.
א. מפרש רבינו דבעיית הגמרא היא רק בבי דוואר שאינם מחייבים עפ״י אחד אבל במגיסתא שמחייבים עפ״י ע״א אין ספק שאסור לו. וכ״כ הרשב״א: ואדם חשוב בבי דואר בעיא דלא איפשיטא, וביאר דבריו החת״ס (חו״מ סי׳ כג): היכי דודאי מוציאין ממון עפ״י חד אפשר אין להקל אך בבי דואר דאין מוציאין רק אפשר שיהיה זה חשוב בעיניהם כבי תרי על זה הספק אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי [חלול ה׳]. וכן מפורש בחידושי הראב״ד למכילתין אלא שביאר באופן אחר, שבדינא דמגיסתא אין חלול ה׳ שיכול לומר להם בדיננו מחייבים שבועה ובדיניכם מוציאין ממון ואם אעיד אעבור על דאורייתא, אבל בבי דואר אינו יכול לומר להם חוששני שתוציאו ממון על פי כי ישיבו לו מנא לך. [ולכאו׳ כך פשטות הסוגיא, שלא שאלו על דינא דמגוסתא מה דין אדם חשוב אלא על מקום דבעו בי תרי].
ב. עפ״י מיכה ז ד: טובם כחדק ישר, ופירש״י טבא דאית בהון קשה למיפק מן ידיה כד מן חדקא קשה לצאת מידו כמו הקוצים הנסבכין בצמר.
ג. והובאו דברי רבינו ביש״ש סי׳ כג (בשם ׳ספר צפנת פענח׳ הוא ספרנו). ומשמע שלכתחילה לא יעיד. וכד׳ הרמ״ה שהו״ד בשטמ״ק. ודלא כהרא״ש שכתב וכיון דלא איפשיטא אזיל ומסהיד. [ומהרש״ל ביש״ש שם כת׳ דט״ס ברא״ש וצ״ל לא אזיל].
ואיבעיא לן אדם חשוב – מאי, כיון דסמכי עליה כתרי לא מסהיד, או דילמא כיון דלא איפשר לאישתמוטי מיניה, דאמר ליה גוי, האי בדיניכם הוא דמשבעי ליה, ותו לית לן בה. בשלמא בדינא דמגוסתא, איפשר לאישתמוטי מיניה, מצי למימר ליה: אנן בדינא דידן אמומתא שדינן חד סהדא, ואתון דמפקיתו – לא מסהדנא לכו, דעברנא אדאורייתא. אבל בדינא דואר, לא שדו לי אלא למומתא, לא מצי למימר להו דילמא מפקיתו ממונא אפומאי, דאמר ליה, מנא ידעת דמפקי, ואמומתא נמי שרו ליה אפומך, הילכך לא מצי לאשתמוטי מיניה ושרי.
תיקו – ותיקו דממונא לקולא הוא, ואזיל ומסהיד. ועוד, דספיקא הוא לגביה1.
1. בשיטמ״ק הביא את הרשב״א המביא את דברי הראב״ד כך: ״ועוד דספקא מצד שידונו בעד אחד בסתם בני אדם יעיד על כל פנים וכל שכן אם הוא צריך להשבע על כך ואין בזה טענת אונס שבועה לסמוך על דברים שבלב״. אך תוספת זו אינה מופיעה בחידושי הרשב״א.
אמר רב אשי: כי הוינא בי [כאשר הייתי בבית המדרש] של רב הונא ללמוד, איבעיא לן [נשאלה לנו] שאלה זו: אדם חשוב דסמכי עליה כבי תרי [שסומכים עליו דייני הגויים כעל שניים] מהו דינו לענין זה? וצדדי השאלה: האם כיון שהם מפקי ממונא אפומיה [מוציאים ממון על פיו] רשאי, ולא איבעי ליה לאסהודי [ואינו צריך, נאסר הדבר, להעיד בדיני גויים]. או דלמא [שמא] כיון שאדם חשוב הוא, לא מצי משתמיט להו [אינו יכול להשתמט מהם] ומצי לאסהודי [ויכול להעיד]? שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.
The Gemara relates that Rav Ashi said: When I was in the academy of Rav Huna, the following dilemma was raised before us: What is the halakha with regard to an important person, whose testimony is relied upon by the gentile courts as if it were the testimony of two witnesses? Since the gentile court will expropriate money based on his word, should the halakha be that he should not testify? Or perhaps, since he is an important person, he cannot escape the authorities who demand his testimony, and he may therefore testify. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
הכל
(3) אָמַר רַב אָשֵׁי הַאי בַּר יִשְׂרָאֵל דְּזַבֵּין לֵיהּ אַרְעָא לְגוֹי 1 אַמִּצְרָא דְּבַר יִשְׂרָאֵל חַבְרֵיהּ מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ מַאי טַעְמָא אִי נֵימָא מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא וְהָאָמַר מָר גזבין מִגּוֹי 2 ד וְזַבֵּין לְגוֹי 3 לֵיכָּא מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא.
§ The Gemara cites another situation where a Jew is excommunicated for causing harm to another Jew. Rav Ashi said: In the case of a Jewish man who sells a gentile a plot of land that is on the border of the property of his fellow Jew, we excommunicate him. What is the reason? If we say it is because he has ignored the right of one whose field borders the field of his neighbor to be the first one offered the purchase of the field, but doesn’t the Master say: With regard to one who purchases land from a gentile, and one who sells land to a gentile, there is no right of one whose field borders the field of his neighbor to be the first one offered the purchase of the field?
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "לעובד כוכבים".
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "מעכו״ם".
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "לעכו״ם".
1בר ישראל דזבין ארעא לגוי אמצרא דישראל חבירו, אע״ג דלית בה משום דינא דבר מצרא, דקיימא לן ללוקח אזהריה רחמנא ולא למוכר, אבל משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונס׳ דאתי ליה מחמתיה דגוי.
1. שתי פסקאות אלו מופיעות בראב״ן באמצע דבריו על ב״ק קי״ג.
אמר רב אשי: האי בר ישראל דזבין ליה ארעא [בן ישראל המוכר לו קרקע] לגוי אמצרא דבר [על המיצר של בן] ישראל חבריה [חבירו] — משמתינן ליה [מנדים אנו אותו]. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אי נימא [אם נאמר] שהוא משום דינא דבר מצרא [דין בן המיצר] שיש זכות קדימה למי שיש לו שדה על המיצר, והאמר מר [והרי אמר החכם]: זבין [קונה] מגוי וזבין [ומוכר] לגוי, ליכא [אין בהם] משום דינא דבר מצרא [דין בן המיצר]!
§ The Gemara cites another situation where a Jew is excommunicated for causing harm to another Jew. Rav Ashi said: In the case of a Jewish man who sells a gentile a plot of land that is on the border of the property of his fellow Jew, we excommunicate him. What is the reason? If we say it is because he has ignored the right of one whose field borders the field of his neighbor to be the first one offered the purchase of the field, but doesn’t the Master say: With regard to one who purchases land from a gentile, and one who sells land to a gentile, there is no right of one whose field borders the field of his neighbor to be the first one offered the purchase of the field?
הכל
(4) אֶלָּא דאמרי׳ דְּאָמְרִינַן לֵיהּ אַרְבַּעְיתְּ לִי אַרְיָא אַמִּצְרַאי המְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ עַד דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ כֹּל אוּנְסָא דְּאָתֵי מֵחֲמָתֵיהּ.:
Rather, it is because we say to him on behalf of the owner of the adjacent field: You have placed a lion, i.e., a dangerous individual, on my border, as the gentile might now cause me harm. Consequently, we excommunicate him until he accepts upon himself responsibility for all harm that comes upon the neighbor due to the gentile’s activities.
עד דמקבל עילויה כו׳ – אומר ר״ת דהיינו דוקא כשישראל רוצה ליתן לו כמו שנותן לו העכו״ם אבל אם העכו״ם רוצה ליתן לו יותר אין להפסיד בשביל כן.
משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי ליה מחמתיה – שמעינן מינה, דכל כמה דלא מקביל עליה – לא מיחייב באונסיו, דאי מיחייב, למה ליה דמקבל עליה ולמה ליה לשמותי, כי אתי ליה אונסא מקמי בדיניה דניחייביה.
אלא דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו, למוכר] כך: ארבעית [הרבצת] לי אריא אמצראי [אריה על המיצר שלי], שעכשיו יש לי שכן גוי והוא יציק לי. ומשום כך משמתינן ליה [מנדים אנו אותו] עד דקביל עליה [שיקבל עליו] כל אונסא דאתי מחמתיה [אונס שיבוא מחמתו] של הגוי.
Rather, it is because we say to him on behalf of the owner of the adjacent field: You have placed a lion, i.e., a dangerous individual, on my border, as the gentile might now cause me harm. Consequently, we excommunicate him until he accepts upon himself responsibility for all harm that comes upon the neighbor due to the gentile’s activities.
הכל
(5) מתני׳ מַתְנִיתִין : ונָטְלוּ מוֹכְסִין אֶת חֲמוֹרוֹ וְנָתְנוּ לוֹ חֲמוֹר אַחֵר נָטְלוּ לִסְטִים אֶת כְּסוּתוֹ וְנָתְנוּ לוֹ כְּסוּת אַחֶרֶת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים מִתְיָיאֲשִׁין מֵהֶן.: ז הַמַּצִּיל מִן הַנָּהָר אוֹ מִן הַגַּיִיס אוֹ מִן הַלִּסְטִין אִם נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ וְכֵן נְחִיל שֶׁל דְּבוֹרִים אִם נִתְיָיאֲשׁוּ הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
MISHNA: If customs collectors took one’s donkey and gave him a different donkey that was taken from another Jew in its stead, or if bandits took his garment and gave him a different garment that was taken from a Jew in its stead, these items are now his because the owners despaired of retrieving them when they were stolen, and they may therefore be acquired by another. In a case of one who salvages items from a river, or from a troop [hagayis] of soldiers, or from bandits, if the owners of the items despaired of retrieving them, they are his, i.e., they belong to the one who salvaged them. And so too, with regard to a swarm of bees, if the owners despaired of retrieving the bees, they are his, i.e., they belong to the one who found them.
מתני׳ הרי אלו שלו – דמסתמא נתייאשו הבעלים מיד וקננהו היאך ביאוש ושינוי רשות.
אם נתייאשו – הבעלים דשמעינן דאייאוש דאמר ווי לחסרון כיס אבל סתמא לא וקשיא לסטים דסיפא אלסטים דרישא ובגמרא פריך ומשני לה חדא בלסטים עכו״ם וחדא בליסטים ישראל דמייאש מסתמא.
נחיל – גיור״א.
נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר – נטלו ליסטים כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן, פיר׳ דקני להו בייאוש ושינוי רשות.
המציל מן הנהר ומן הליסטים אם נתיאשו הבעלים הרי אילו שלו – רב״ס ז״ל: תנא נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר מחזיר לבעלים הראשונים, פיר׳ יחזיר החמור שניתן לו לבעליו שלקחוהו מוכסין ממנו, מאי טעמא קסבר המוכס בייאוש כדי לא קני ליה עד שיוכל ליתננו, וכי אתא ליד הניתן לו איסורא אתא לידיה, ואע״ג דקני ליה נותן בשינוי רשות כיון דבאיסורא ניתן לו חייב להחזירו. איכא דאמ׳ אם בא להחזיר קתני כלומר הרשות בידו דקסבר ייאוש כדי קני ודידהו קא יהבי מוכסין, מיהו אם אמ׳ הלה אי איפשי בממון שאינו שלי יחזיר לבעלים הראשונים. וראינו מי שפירש ייאוש כדי לא קני אפילו לנותן לו, ולאו דוקא דהא מעיקרא כי אתא לידיה באיסורא אתא דמשמע והשתא בהתירא, ואם כן לא קני עד השתא באיסורא קאי בידיה. וכתב הכין ואם נפש אדם לומר הא איכא שינוי רשות בהדי ייאוש אמאי לא קני ישיב המשיב שינוי רשות בלא נתינת דמים לא קאני כדאמרינן רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי דלוקח יהיב דמי ויורש לא יהיב דמי. הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן1.
1. עי׳ בזה בשיטמ״ק ועו״ר שכת׳ כעי״ז.
פיסקא: נטלו המוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר הליסטין כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אילו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן – פירוש: מהכא שמעי׳ דייאוש ושינוי רשות קונה דאכתי לא תנינן ליה במתני׳.
הלוקח מן הגוי או המוכר לגוי אין בו משום דינא דבר מצרא כמו שיתבאר במקומו ומ״מ המוכר לגוי תלם במצרנותו של ישראל מנדין אותו מפני שהרביץ את הארי על כתפו של חברו ואין מתירין אותו עד שיקבל עליו כל אונס הבא לחברו מחמת הגוי הא למדת שאם לא קבל עליו כן אינו חייב באונסיו מן הדין ומ״מ אם אינו מוצא מישראל כמה שהוא מוצא מזה אין לנו עליו דין ודברים:
חכמי האחרונים שבצרפת כתבו שהבתים אין בהם דינא דבר מצרא מפני שהבתים מחיצות מפסיקות ואין בהם ערוב רשויות:
זה שאמרנו במשנה במציל מן הליסטים שהם שלו ופרשנו דוקא בשנתיאשו להדיא או שהיאוש נכר לכל הא סתמא לאו דוקא בליסטים גוי שכל שלא נתיאש בהדיא אינו מתיאש מתוך שהגוים דנין באמתלאות אבל ליסטים ישראל הואיל ודייני ישראל אין מוציאין ממון אלא בעדות וראיות ברורות אף מן הסתם נתיאש מהם והרי הם שלו:
עורות של בעל הבית מחשבה מטמאתן ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן של גנב מחשבה מטמאתן ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן בד״א בסתם אבל אם נודע שנתיאש בכלם מחשבה מטמאתן וכבר בארנוה בפרק מרבה:
הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותיהם מעשר וכבר בארנוה בפרק מרובה וליסטים לענין זה אפילו שאינו מזויין גזלן הוא שסוף הדברים בענין זה הוא שכיון שידע מי גזלה אינו מתיאש אא״כ במי שאי אפשר לו להציל כמו שבארנו במשנה:
המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי ונתגלגל בה לבאר עדות אשה שהוא עדות בקצת דברים ואמר על זה אמר ר׳ יוחנן בן ברוקא נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה והמהלך לתוך שדה חברו להציל את נחילו והזיק משלם מה שהזיק אבל לא יקוץ את סוכו על מנת ליתן לו דמים ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר קוצץ ונותן לו דמים אמר הר״ם אין אשה וקטן נאמנים בדין זה אלא כשהוא מסיח לפי תמו כמו שבארנו בגוי לעדות אשה בסוף יבמות ונחיל נקרא עדת דבורים הנקבצים על המלך שלהם כמו שזה מפורסם וידוע ואין הלכה כר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן:
אמר המאירי אמר ר׳ יוחנן בן ברוקא נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה וחייב מי שנכנס ברשותו להחזירן לבעליהן ואם היו הבעלים לשם הרי הוא יורד לתוך שדה חברו שהנחיל לשם ומציל את נחילו ואע״פ שמזיק לירק או לתבואה שבו משלם מה שהזיק אבל מ״מ מותר הוא בכך אע״פ שהוא יודע שיזיק הואיל ודעתו לשלם אבל אם נתישב גדוד הדבורים בסוכו של אילן ומתירא ליטלן אחת אחת שמא יברחו אסור לקוץ את סוכו ליטלן כלן כאחת אפילו על דעת שישלם שאין תשלומין בזה שהפסד עולמי הוא ור׳ ישמעאל חולק לומר שרשאי הוא לקוץ ואין הלכה כמותו ויש פוסקין כמותו וכן כתבנוה בפרק מרבה:
זהו ביאור המשנה ועל הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
בפרש״י בד״ה אם נתייאשו כו׳ וקשיא ליסטים דסיפא אליסטים דרישא ובגמרא פריך ומשני לה כו׳ עכ״ל ליתא מפורש בהדיא בגמרא אבל מדקאמר רב אסי אסיפא דקתני אם נתייאשו אין אבל סתמא לא ל״ש אלא עכו״ם כו׳ א״כ ע״כ רישא דקתני מפני שהבעלים מתייאשין דמשמע סתמא נמי מתייאשין מיירי דוקא בישראל ואע״ג דסתמא דתלמודא לא משמע ליה לישנא דרישא מוכרח הכי כדקאמר בשלמא לעולא כו׳ ה״נ בידוע וד״ה היינו לפי סברת המקשה אבל למאי דמסיק תלמודא בליסטים מזוין ור״ש היא שפיר איירי לכ״ע רישא דמתני׳ נמי אפי׳ בסתמא דהכי משמע לישנא דרישא מפני שהבעלים כו׳ ולא קתני אם נתייאשו כו׳ ואין להקשות דא״כ אמאי לא פריך בפשיטות מההיא דעורות לרב אסי דמוקי רישא דמתני׳ דהכא אפי׳ בסתמא לרבנן קשיא גזלן לר״ש קשיא גנב דאיכא למימר דהך מתני׳ דהכא איירי בליסטים ישראל דמייאשי אפי׳ לר״ש והך דעורות איירי בגנב עכו״ם דלא מייאשי לר״ש בסתמא ומיהו לרבה לא בעי תלמודא למפלג הכי דכיון דאיהו לא מפליג בין סתם לידוע ואפילו בידוע שנתייאשו אינו יאוש אין סברא נמי לפלוגי בין עכו״ם לישראל ודו״ק:
רש״י ד״ה הרי אלו שלו וכו׳ ושינוי רשות. ק״ל דא״כ האיך אמרי׳ בגמ׳ קסבר יאוש כדי ל״ק הא הוי יאוש ושינוי רשות אלא ע״כ דלא מקרי שינוי רשות כמ״ש תוס׳ לעיל דף סז ואי דבסברא זו דתוספ׳ פליגי מתני׳ וברייתא מתני׳ ס״ל דמקרי שינוי רשות א״כ איך אמרי׳ א״ד אם בא וכו׳ מ״ט יאוש כדי קני הא י״ל דס״ל כמתני׳ דמקרי ש״ר וצ״ע:
א משנה נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור שנטלו מישראל אחר תמורתו, או נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת תמורתה — הרי אלו, מה שקיבל, שלו, מפני שהבעלים הקודמים שלהם מתייאשין מהן. המציל דבר מה מן הנהר או מן הגייס (של צבא) או מן הלסטין, אם נתייאשו ממנו הבעלים — הרי אלו שלו. וכן נחיל של דבורים, אם נתייאשו הבעלים ממנו — הרי אלו שלו.
MISHNA: If customs collectors took one’s donkey and gave him a different donkey that was taken from another Jew in its stead, or if bandits took his garment and gave him a different garment that was taken from a Jew in its stead, these items are now his because the owners despaired of retrieving them when they were stolen, and they may therefore be acquired by another. In a case of one who salvages items from a river, or from a troop [hagayis] of soldiers, or from bandits, if the owners of the items despaired of retrieving them, they are his, i.e., they belong to the one who salvaged them. And so too, with regard to a swarm of bees, if the owners despaired of retrieving the bees, they are his, i.e., they belong to the one who found them.
הכל
(6) א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה חנֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה אוֹ קָטָן לוֹמַר מִכָּאן יָצָא נְחִיל זֶה ט וּמְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ לְהַצִּיל אֶת נְחִילוֹ וְאִם הִזִּיק מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק אֲבָל י לֹא יָקוֹץ אֶת סוֹכוֹ עַל מְנָת לִיתֵּן אֶת הַדָּמִים ר׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר אַף קוֹצֵץ וְנוֹתֵן אֶת הַדָּמִים.:
Rabbi Yoḥanan ben Beroka said: A woman or a minor, whose testimony is not generally accepted by the court, is deemed credible to say: It was from here that this swarm emerged, and it therefore belongs to a certain individual. And one may walk into another’s field in order to salvage his own swarm of bees that has relocated there, and if he damaged some property in the process, he must pay for what he has damaged. But if the bees settled on a branch of a tree, he may not cut off the other’s branch in order to take the bees, even on the condition that he will later give him the money for it. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: He may even cut off the branch and later give him the money for it as compensation.
ערך סך
סך – א(בבא קמא קיד.) אבל לא יקוץ את סוכו (סוכה יג:) סוכי תאנים ובהם תאנים פירוש אמירי תאנים וכן פי׳ סוכה שריחה רע (בבא מציעא קה) כדכתיב באבימלך ויכרות סוכת עצים.
א. [צווייג.]
לא יקוץ את הסוכה – נתיישבו דבורים על סוכת חבירו וירא ליטלן אחת אחת שלא יברחו לא יקוץ את הסוכה להוליכן כולן ביחד ואפילו ע״מ ליתן דמים.
מכאן יצא נחיל זה. ובפורחא ובלבד על אתר, אבל אם יצא וחזר הקטן אינו נאמן אני אומר מפני יראה או מפני פיתוי אמרו. פר״ח.
א. ירושלמי פ״י ה״ב. (בד״פ נשתבש: ובפרק החובל בדעל אתר).
ובענין זה אמר ר׳ יוחנן בן ברוקה: נאמנת אשה, או קטן אף על פי שאינם כשרים בעדות, לומר: מכאן יצא נחיל זה והוא שייך לאדם מסויים. ומהלך אדם בתוך שדה חבירו להציל את נחילו שהתמקם באותה שדה, ואם הזיק בדרך הילוכו — משלם מה שהזיק, אבל לא יקוץ את סוכו (הענף של חבירו) שעליו נמצא הנחיל על מנת ליתן לו אחר כך את הדמים, כלומר, את מחיר הענף. ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר: אף קוצץ את הענף של חבירו ונותן לו את הדמים.
Rabbi Yoḥanan ben Beroka said: A woman or a minor, whose testimony is not generally accepted by the court, is deemed credible to say: It was from here that this swarm emerged, and it therefore belongs to a certain individual. And one may walk into another’s field in order to salvage his own swarm of bees that has relocated there, and if he damaged some property in the process, he must pay for what he has damaged. But if the bees settled on a branch of a tree, he may not cut off the other’s branch in order to take the bees, even on the condition that he will later give him the money for it. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: He may even cut off the branch and later give him the money for it as compensation.
הכל
(7) גמ׳ גְּמָרָא : תָּנָא אִם נָטַל מַחְזִיר לִבְעָלִים הָרִאשׁוֹנִים קָסָבַר יֵאוּשׁ כְּדִי לָא קְנֵי וּמֵעִיקָּרָא בְּאִיסּוּרָא אֲתָא לִידֵיהּ.
GEMARA: The mishna teaches that one who is given an item by a customs collector or a bandit may keep the item. It was taught in a baraita: If he took a donkey from the customs collector, he must return it to the original owners. The Gemara explains: The tanna of this baraita holds that despair alone does not effect legal acquisition. Consequently, the customs collector did not acquire the donkey, and it initially came into the possession of the individual to whom the customs collector gave it illegally, and he is therefore required to return it to the original owner.
גמ׳ אם נטל – חמור מן המוכסין.
יחזיר לראשונים – ופליגא ברייתא אמתני׳.
יאוש כדי – שנתייאשו הבעלים ביד מוכס לא קנה המוכס ביאוש לבדו בלא נתינת דמים או שינוי מעשה וכי אתא ליד שני באיסור אתא לידיה.
{שמעתא דנתנו לו מוכסין חמור אחר}
תנא: ומחזיר לבעלים הראשונים – דייקינן האי פירושא מדקתני, ומחזיר, ולא קתני, מחזיר. שמע מינה דלא פליג אמתניתין אלא אוסופי הוא דקא מוסיף. כלומר, ואם יש בו מותר יחזיר לבעלים הראשונים. דכיון דבטעות אתא לידיה לא הוי שנוי רשות גמור. והיינו דאמרינן: מאי טעמא, יאוש כדי לא קני ובאיסורא אתא לידיה, והוה ליה לגביה ההוא מותר ידו כיד המוכס כיון דבטעות נתנוהו לו.
ולית הלכתא הכי. אלא יאוש ושנוי רשות הוי וקנה הכל, ואפילו המותר. ואם להחזיר במדת חסידות מחזיר לבעלים הראשונים. דהכין אסיקנא בלישנא בתרא. ומתניתין כפשוטא מסייעא להדין לישנא בתרא.
והרי״ף ז״ל השמיט כל זה ולא הזכיר מזה כלום.
{שמעתא דכללי יאוש וקנין בגזלן – דף סו., קיד.}
וכללא דקיימא לן ביאוש, דיאוש כדי לא קני, כדפסיק הרי״ף, כרב נחמן ורבי יוחנן, דאמרי (בבלי ב״ק סח.-סח:): חיובי בין לפני יאוש בין לאחר יאוש.
ושנוי מעשה גמור, אפילו בלא יאוש קני, כדקיימא לן (בבלי ב״ק ס״ו.) בהגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים, אי נמי, כדתנן (חולין קל״ה.): לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור.
מיהו, איכא לאפלוגי בין שנוי החוזר לברייתו לשנוי שאינו חוזר לברייתו, וכמו שפירשנו דינו בגזלן.
ויאוש ושנוי מעשה כל דהו קני בעורות של גנב לרבנן ושל גזלן לרבי שמעון, אי נמי של גנב ושל גזלן לרבי, דאמר, גנב הרי הוא כגזלן, וקיימא לן (בבלי ב״ק קי״ד:) כגזלן דרבי שמעון ככולהו.1 ויאוש ושנוי מעשה כל דהו קנה בשנוי שאינו חוזר לברייתו, כדאוקימנא (בבלי ב״ק ס״ו:), כגון שקצען.
ואע״פ שעוצבה אינה צריכה קצוע (בבלי ב״ק ס״ו:), כיון דאיכא שנוי השם בהדי יאוש קני, דמעיקרא משכא והשתא אברזין. ולפיכך הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותיהן מעשר, דאיכא יאוש ושנוי השם.
דמעיקרא כשורא והשתא טללא (בבלי ב״ק ס״ו:), כיון דשנוי החוזר לברייתו הוא לא קני בשנוי השם.
ויאוש ושנוי רשות דברי הכל קנה. אבל שנוי רשות ויאוש, כגון שנתיאשו הבעלים בלוקח, לא קני. וכדפריש רב זביד אליבא דרבי יוחנן בפירקין דהגוזל זוטא (בבלי ב״ק קט״ו.) בגנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב, דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ואע״ג דאוקמא רב פפא במלתא אוחרי, דרב זביד אליבא דרבי יוחנן לא מדחיא. וקיימא לן כוותיה דמר בדוכתיה וכוותיה דמר בדוכתיה.
ולא קיימא לן כרבי דאמר גנב הרי הוא כגזלן ובכלהו סתמא הוי יאוש וקני, אלא כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון קיימא לן, דסתם גנבה יאוש בעלים הוא. ולא ביאוש כדי, אלא ביאוש ושנוי השם שאינו חוזר לברייתו, כדאמרינן לעיל בעורות של גנב וגזלן, אי נמי, בהקדש, אי נמי, ביאוש ושנוי רשות.
וכן במאי דמתני לה רבי לרבי שמעון ברבי (בבלי ב״ק קיא:. גירסתנו – לר״ש בריה), לא דבר שיש בו אחריות נכסים אלא אפילו פרה וכו׳, בההיא נמי לא קיימא לן כוותיה. משום דרבי סבירא ליה רשות יורש כרשות לוקח דמי, כסברא דרמי בר חמא, ודחאוה רבא ורב חסדא. וכדתני רבי הושעיא קיימא לן, דכל גזילה קיימת יורשין חייבין, וסמך עלה רבא דהוה בתרא ותירצה למתניתין כוותיה (בבלי ב״ק קי״א:).
ה״ג בפירקין דהגוזל זוטא (בבלי ב״ק קי״ד.). תנן התם: עורות של בעה״ב וכו׳. אמר עולא: מחלוקת בסתמא, אבל בידוע, יאוש קני. ולא גרסינן, יאוש כדי, אלא פירושו יאוש בדבר הצריך עמו; או שנוי השם שאינו חוזר לברייתו, כגון עורות שקצען דמעיקרא משכא והשתא אברזין, או יאוש ושנוי רשות.
ולפום הכי לא קשיא דעולא אדעולא, דאמרינן2 בפרק מרובה (בבלי ב״ק ס״ז.): מנין ליאוש שאינו קונה, דכתיב (מלאכי א׳:י״ג), והבאתם גזול וכו׳. ואע״ג דאמרינן הקדשן הקדש, התם בקדשי דמים ומדרבנן, הכא בקדשי הגוף ומדאורייתא.
ואע״פ שעוצבה אינה צריכה קצוע (בבלי ב״ק ס״ו:), כיון דאיכא שנוי השם בהדי יאוש קני, דמעיקרא משכא והשתא אברזין. ולפיכך הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותיהן מעשר, דאיכא יאוש ושנוי השם.
דמעיקרא כשורא והשתא טללא (בבלי ב״ק ס״ו:), כיון דשנוי החוזר לברייתו הוא לא קני בשנוי השם.
ויאוש ושנוי רשות דברי הכל קנה. אבל שנוי רשות ויאוש, כגון שנתיאשו הבעלים בלוקח, לא קני. וכדפריש רב זביד אליבא דרבי יוחנן בפירקין דהגוזל זוטא (בבלי ב״ק קט״ו.) בגנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב, דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ואע״ג דאוקמא רב פפא במלתא אוחרי, דרב זביד אליבא דרבי יוחנן לא מדחיא. וקיימא לן כוותיה דמר בדוכתיה וכוותיה דמר בדוכתיה.
ולא קיימא לן כרבי דאמר גנב הרי הוא כגזלן ובכלהו סתמא הוי יאוש וקני, אלא כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון קיימא לן, דסתם גנבה יאוש בעלים הוא. ולא ביאוש כדי, אלא ביאוש ושנוי השם שאינו חוזר לברייתו, כדאמרינן לעיל בעורות של גנב וגזלן, אי נמי, בהקדש, אי נמי, ביאוש ושנוי רשות.
וכן במאי דמתני לה רבי לרבי שמעון ברבי (בבלי ב״ק קיא:. גירסתנו – לר״ש בריה), לא דבר שיש בו אחריות נכסים אלא אפילו פרה וכו׳, בההיא נמי לא קיימא לן כוותיה. משום דרבי סבירא ליה רשות יורש כרשות לוקח דמי, כסברא דרמי בר חמא, ודחאוה רבא ורב חסדא. וכדתני רבי הושעיא קיימא לן, דכל גזילה קיימת יורשין חייבין, וסמך עלה רבא דהוה בתרא ותירצה למתניתין כוותיה (בבלי ב״ק קי״א:).
ה״ג בפירקין דהגוזל זוטא (בבלי ב״ק קי״ד.). תנן התם: עורות של בעה״ב וכו׳. אמר עולא: מחלוקת בסתמא, אבל בידוע, יאוש קני. ולא גרסינן, יאוש כדי, אלא פירושו יאוש בדבר הצריך עמו; או שנוי השם שאינו חוזר לברייתו, כגון עורות שקצען דמעיקרא משכא והשתא אברזין, או יאוש ושנוי רשות.
ולפום הכי לא קשיא דעולא אדעולא, דאמרינן2 בפרק מרובה (בבלי ב״ק ס״ז.): מנין ליאוש שאינו קונה, דכתיב (מלאכי א׳:י״ג), והבאתם גזול וכו׳. ואע״ג דאמרינן הקדשן הקדש, התם בקדשי דמים ומדרבנן, הכא בקדשי הגוף ומדאורייתא.
ורבא אמר: אף בידוע מחלוקת. דסבירא ליה לרבא דאפילו שמעיניה בפירוש דאייאוש לא הוי יאוש גמור, מלבד בגזלן לרבנן ובגנב לרבי שמעון.
וסוגיין כעולא. דפלוגתא דרב חסדא ודרבא ורמי בר חמא בריש פירקין בדעולא שייכן, ולא כרבא.
ומאי דאמרינן דקיימא לן כרבנן דאמרי סתם גניבה הוי יאוש, הני מילי בגנב ישראל, אבל בגנב גוי דדייני בגיאתי בסתמא לא הוי יאוש עד דשמעיניה דמיאש, כדתנן: המציל מן הגייס ומן הנהר ומן הלסטים, אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו. ואוקימנא בלסטים גוי, אבל בלסטים ישראל תנן: נטלו מוכסין את חמורו וכו׳ עד מפני שהבעלים מתיאשים מהם. כלומר, דמסתמא הוי יאוש, ושנוי רשות בהדי יאוש דקמיה קני.
ומהכא שמעינן דבמתנה נמי הוי שנוי רשות, כי היכי דבלוקח הוי שנוי רשות. אבל רשות יורש לא הוי שנוי רשות. וסוגיא דשמעתא מוכס היינו גזלן, לסטים היינו גנב. ולפום הכי אוקימנא כרבי, דאמר, גנב הרי הוא כגזלן. ולא קיימא לן כוותיה.
והני מילי בסתמא, אבל אם היו הבעלים מרדפין אחריהן לעולם לא קני. וכל הנך שמעתתא דתקנת השוק (בבלי ב״ק קיד:-קטו.) כשהיו בעלים מרדפין אחריהם מוקמינן לה, כדאמרינן ברישא דשמעתא: ועמד והפגין בלילה ואמר נגנבו כלי נגנבו כלי. ואע״ג דלענין שם גניבה הוא דאוקימנא הכי, נפקא לן מינה נמי הא דאמרינן דצריך שיהו הבעלים מרדפין, דלא מתרצן שמעתתא לפום מאי דפרישנא לעיל אלא בהכי.
ובגוי ליכא לאוקמיה, דבגוי לא עבדינן תקנתא, כדאמרינן לגבי גזלן בשהשביח גוי (בבלי ב״ק צ״ו.), כל היכא דאיכא יד גוי באמצע לא עבדינן תקנתא.
והיכא דמוכחא מלתא מדעתייהו דלא מיאשי אי נמי דמתיאשי, גלוי דעתא מלתא היא. וכהאי גוונא לא הוי סתמא אלא פירושא.
כדאמרינן בשיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה (בבלי ב״ק קט״ז:). ותלתא פרושי דאתמנו עלה, בשותפין חד,3 בין בשיכולין להציל בין בשאין יכולים, וחד בפועל, בשאין יכולין להציל, וחד בשיכולין להציל ע״י הדחק, לא אמר, אמרי ליה, אי אמרת לן הוה מסרינן נפשין, אמר ויתיבו, אסוחי אסוח דעתייהו. אלמא גילוי דעתא מלתא היא. וקיימא לן ככל הנהו תלתא פירושי.
1.
2.
3.
תנא ומחזיר לבעלים הראשונים – יכילנא לפרושי דלא פליגנא אמתניתין, דמתניתין דקתני הרי אלו שלו – בזמן שאין הבעלים תובעין אותו, דאימור פיוסי פייסינהו, אי נמי, אסמכינהו עליהו דניפייסינהו ואייאשו מהאי, והיינו דקתני מפני שהבעלים מתיאשין מהן. אבל היכא דבעלים תבעי ליה, צריך להחזיר לבעלים הראשנים.
מאי טעמא, יאוש כדי לא קני – ואף על גב דאיכא שנוי רשות בידיה דהאיך, ההוא לאו שנוי רשות הוא, דבטעותא הוא דיהביה ניהליה, כסבורים שלו הוא, משום הכי מחזיר.
עוד נראה לי, דכי קתני במתניתין הרי אלו שלו, לומר דלא מפקי בעלים מיניה בלא דמי, משום דקני ליה ביאוש ושנוי רשות, אבל בדמים מיהא מיבעי ליה לאהדורי, משום דבאיסורא אתא לידיה, דיאוש כדי לא קני. והוא הדין לכל גזלה וגנבה הנמכרת. והיינו דקתני בבריתא ומחזיר לבעלים הראשונים, כאלו אמר הרי שלו אבל מחזיר הוא וכו׳, דלא פליגא אמתניתין כלל. ובענינא דמתניתין גופה איירי בבריתא, וזה עיקר. תדע שהוא כן, דתנן: המכיר כליו וספריו ביד אחר, אם יצא לו שם גנבה בעיר – ישבע כמה הוציא ויטול, ולא קא מפליג בין נתיאש ללא נתיאש, ולא עוד אלא דסתם גנבה יאוש בעלים, ואף על גב דאיכא יאוש ושנוי רשות – שקיל להו לכליו וספריו בדמים.
[במאור דף מא. ד״ה תנא ומחזיר. לרי״ף סי׳ ריא (בבא קמא דף קיד.)]
[כתוב שם:] תנא ומחזיר לבעלים הראשונים וכו׳, עד כלומר ואם יש מותר מחזיר לבעלים הראשונים, דכיון [דבטעות]1 אתא לידיה לא הוי שנוי רשות גמור.
אמר אברהם: גם באלה לא חפצתי כי היה לו לפרש: ואם יש מותר יחזיר לבעלים הראשונים. ועוד אם אינו שנוי רשות גמור למוכר למה יהיה לשון אינו מותר ועדיין צריך הוא למה שפירשנו בו2.
[במאור שם.]
[כתוב שם:] ולית הלכתא [הכי]3 אלא יאוש ושנוי רשות הוי וקנה הכל, ואפילו המותר וכו׳.
אמר אברהם: יש כאן שגגה. כי אמרו בגמרא בלישנא בתרא יאוש כדי קני ולא אמרו בו שיהא יאוש ושנוי רשות, מכל מקום משנתינו אינה מסייעת לא ללשון ראשון ולא ללשון שני ואין חוששין להוספה באיזה לשון שתהיה4… כבר נודע לנו מן האמור הוא עיקר.
[במאור שם.]
[כתוב שם:] וכללא נקיטינן ביאוש דיאוש כדי לא קנה כדפסק הרב אלפסי ז״ל, כרב נחמן [דף סז.]ורבי יוחנן [דף סח:] דאמרי חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש וכו׳, עד לפום הכי לא קשיא דעולא אדעולא, דאמר עולא בפרק מרובה [דף סז.] מנין ליאוש שאינו קונה וכו׳.
אמר אברהם: בחיי ראשי, כל מה שהקדים והאריך והרבה דברים לא יועיל לתרץ דעולא אדעולא במה שכתב, שהרי הביא עולא ראיה ליאוש שאינו קונה מדכתיב [מלאכי א ג] והבאתם גזול וכו׳, והא התם דיאוש ושנוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש, ואע״ג דבקדשי מזבח ליכא שנוי בעלים דמעיקרא תורא דראון והשתא דראובן [ב״ק דף עו.] מכל מקום שנוי השם איכא, ועדין הוא צריך למה שפירשנו בו5.
[במאור שם.]
[כתוב שם:] ומאי דאמרינן דקיימא לן כרבנן דאמרי דסתם גנבה הוי יאוש וכו׳, עד כדתנן [ב״ק דף קיד.] המציל מן הגייס ומן הנהר וכו׳.
אמר אברהם: יש אתנו6 טעם יפה מזה כי יש לדקדק על זה ואע״פ שכתבו הרב אדוני ז״ל.
1. כן הוא במאור הנדפס, ובשני הכ״י: דבטענתא.
2. עיין בחידושי הראב״ד לב״ק דף קיד. ד״ה תנא, הובא ברשב״א ב״ק שם, ומש״כ בתורת הההשלמה שם פ״י אות ב ד״ה אמנם.
3. כן הוא במאור הנדפס, ובשני הכ״י ליתא.
4. נראה שחסר כאן, ועיין בחידושי הראב״ד לב״ק דף קיד. ד״ה איכא דאמרי.
5. בחידושי הראב״ד לב״ק דף סז. ד״ה אמר עולא, וברשב״א גיטין דף נה: ד״ה ואי אמרת.
6. בחידושי הראב״ד לב״ק דף קיד. ד״ה איכא דאמרי.
תנא ומחזיר לבעלים הראשונים מאי טעמא ייאוש כדי לא קאני דמכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה איכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים מאי טעמא ייאוש כדי קני מיהו אי אמר הלה אי איפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים – עלה בדעתי לפרש דאימתי אמרינן ייאוש ושינוי רשות קונה הני מילי כי אמרינן ייאוש כדי קני ואהני שינוי רשות דאילו קמא קני בכי האי גונא דלא יהיב גוף הגזילה אלא יהיב דמי ושיני אפילו דמי לא יהיב אבל אי אמרינן ייאוש כדי לא קני שינוי רשות לא מהני מידי דכל היכא דקאי ברשותא דמריה קאי והוה ליה כאילו לא נתיאשו הבעלים דאמרינן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ומתני׳ ובריתא פליגן דמתני׳ סבר ייאוש כדי קני ומשום הכי תני הרי אילו שלו ובריתא סבר ייאוש כדי לא קני ומשום הכי תני מחזיר לבעלים הראשונים אבל לא ייתכן לומר כן דלעיל בפרק מרובה בה׳ אין הגונב מאחר הגנב כל אותה ההלכה מוכחת דרב ששת דאמר ייאוש כדי לא קני היה אומר דייאוש ושינוי רשות קונה ש״מ זהו טעמו של דבר ייאוש בי גזלן לא קני אבל בלוקח מגזלן קני הייאוש ולא שינוי רשות גורם שהרי בלא ייאוש אינו מועיל כלום דאמרינן רצה מזה גובה רצה מזה גובה.1 והאי דתני מחזיר לבעלים בבא לצאת ידי שמים ולא בעי מידי דאתא באיסורא לידיה ולאו משום דינא כדפריש2 המורה בלישנא בתרא והוא העיקר. והנכון בעיני לפרש דהאי קני ולא קני לאו אגזלן קאי אלא אלוקח והכי קאמר בלישנא קמא קסבר האי תנא דבריתא ייאוש כדי לא קני לוקח דמכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה וכאלו הוא גזלו מבעל הבית ופליגא בריתא אמתני׳ דסבר ייאוש ושינוי רשות לא קאני דתנא דבריתא סבר ייאוש ושינוי רשות לא קאני וכל מאי דאמרינן דייאוש ושינוי רשות קונה סבירא ליה כמתני׳ ולא כבריתא. ואיכא דאמרי דבהא ליכא מאן דפליג דייאוש ושינוי רשות קונה ושאני דין לוקח מדין גזלן דגזלן גופיה לא קני בייאוש כדי אבל לוקח קני בייאוש ושינוי רשות והאי דתני מחזיר לבעלים הראשונים מדת חסידות קא תני.
1. כן בכ״י ירושלים 131. בכ״י ששון 557 חסר: ״גובה״.
2. כן כנראה צ״ל. בכ״י ששון 557, ירושלים 131: ״מדפריש״.
{שמעתא דנתנו לו מוכסין חמור אחר}
ועוד כתב: תנא, ומחזיר לבעלים הראשונים, דייקינן האי פירושא מדקתני, ומחזיר, ולא קתני, מחזיר, ש״מ וכו׳.
אמר הכותב: נאה הוא דורש ואין נאה מקיים. שבודאי יפה דקדק דלא פליג אמתניתין. אבל לא קיימה יפה דהוה ליה למתני: אם יש בו מותר יחזיר. דהיכי קתני, הרי אלו שלו ומחזיר, דמשמע דבמאי דתנא הרי אלו שלו חייב להחזיר לבעלים הראשונים.
והטעם עצמו שאמר, דכיון דבטעות אתא לידיה לאו שנוי רשות הוא, לא דייק כלל. שאם כן, אפילו הכל חייב להחזיר, שהרי אין זה שנוי רשות. והיאך שנינו: הרי אלו שלו. ומדקאמרינן, כי אתא לידיה, משמע דהשתא מיהת שנוי רשות איכא. ועוד, דהוה ליה לפרושי ולמימר שאין זה שנוי רשות. ואין הדעת סובלת פירוש זה.
ומי הגיד לו דנתנו לו חמור אחר בשנתחלף להם בשלו1 קאמר. אדרבה, מדלא קתני, נתחלף לו חמורו בבית המכס, כדקתני בעלמא, נתחלפו כליו בבית האומן, משמע דלדעת נתנו לו חמור אחר. שאילו היה הדבר כן בשנתחלפו דוקא באמת, לא היו שונין משנתם בסתם.
אלא הכי פירושא: ואם בא לצאת ידי שמים מחזיר לבעלים הראשונים. דהא לא קתני, משלם לבעלים הראשונים, ולא, חייב להחזיר, אלא, מחזיר, ובדרך תשובה משמע לפי דעתו של בעל המאור ז״ל. והיינו באיסורא אתא לידיה אע״פ שעכשיו קנאו. ובלישנא בתרא אמרינן שאפילו לצאת ידי שמים אינו חייב. אלא אם רצה להחזיר, שאמר, אי אפשי בממון שאינו שלי, יחזיר לבעלים הראשונים. וזה הלשון לא לצאת ידי שמים משמע, אלא לפנים מן שורת הדין ולפנים משורת ידי שמים. ולפיכך השמיטה הרב הגדול ז״ל, דקיימא לן כלישנא קמא. והיינו רישא דמתניתין, דקתני (בבלי ב״ק קי״ג.), אין פורטין לא מתיבת המוכסין. דאע״ג דאיאש ואם פרט קנה אסור לעשות כן, דיאוש כדי לא קני. ולישנא בתרא לא2 פליגא ארישא דמתניתין. ומיהו, אפסקא דנטלו מוכסין חמורו לא פליגא, דעלה תניא.
ומ״ש בעל המאור ז״ל דקיימא לן כלישנא בתרא ויאוש ושנוי רשות גמור הוי, אינו. שהרי מפורש בגמרא: מאי טעמא, יאוש כדי קני. ואי נמי לא גרסת ביה, כדי, אכתי קשיא. דהוה ליה למימר, טעמא משום דשנוי רשות הוא זה. אלמא, משום יאוש כדי קאמר. ולא קיימא לן הכי, וכך השיב עליו הרב ר׳ אברהם בר׳ דוד ז״ל. ודברי רבינו הגאון הכתובים בשער ל״ב מספר המקח אינן אלא מן המתמיהין.
{שמעתא דכללי יאוש וקנין בגזלן – ב״ק ס״ו., קי״ד.}
ומה שכתב עוד – ויאוש ושנוי מעשה כל דהו קני בעורות של גנב לרבנן, כדאוקימנא כגון שקצען, ואע״פ שהעוצבה אינה צריכה קצוע, כיון דאיכא שנוי השם בהדי יאוש קני – אינו נכון.
שהרי הקשו בגמ׳ בפרק מרובה (בבלי ב״ק ס״ו:) ממריש הגזול אמאי לא קנאו בשנוי השם. וליכא למימר בדאיכא יאוש, דהא, גזול, תנן, ולא, גנוב, וליכא יאוש לרבנן, ואע״ג דבנאו בבירה, דמימר אמר: בי דינא מחייבי ליה לאהדוריה ניהליה. ועוד, דמדמיה לא מיאש, הלכך לאו יאוש הוא כלל. דאי לא תימא הכי, קשיא לרבה, דאמר, יאוש כדי קני, ומתניתין קתני דלא קני אלא מפני תקנת השבים. אלא על כרחך ליכא יאוש, דכל גזילה לאו יאוש בעלים היא, ושמע מינה בשנוי השם בלחוד קני דכשנוי מעשה דמי, כדמפורש בגמ׳.
ועוד דקאמרינן בההיא שמעתא (בבלי ב״ק ס״ו:): שנוי השם כשנוי מעשה דמי, התם מעיקרא עצים והשתא כלים. האי טעמא למה לי. אטו שנוי מעשה קשיא לן. אלא הכי קאמר: שנוי מעשה גופיה כי קני משום שנשתנה שמו הוא. הלכך, בעוצבא שקצעה, אע״פ שאין כאן שנוי מעשה, כיון שנשתנה שמה שנוי גמור שאינו חוזר לברייתו, קנה בלא יאוש.
אע״פ שקנה בשנוי השם בלבד אם לא נתיאשו הבעלים אינן יורדין לידי טומאתן במחשבה של אלו, שכיון שהבעלים מחזרין אחר הגזלן להעמיד אותו בדין, אין מחשבתו של אותו גזלן מחשבה גמורה שתרד לידי טומאה באותה מחשבה, שמא יחזירנה לבעלים לכשיעמידו בדין כדי שלא יקראהו חמסן. אי נמי, משום דכולהו אינשי לאו דינא גמירי וסבור הוא דשנוי השם לא קני ושהוא צריך להחזירם לבעלים, והם שמא יחשבו עליו לדבר שאינו מקבל טומאה מעכשיו. וכל היכא דאיכא למימר דלמא ממליך, אין יורדין לידי טומאתן, דומיא דעורות דעבדן. אבל מכי איכא יאוש, מסתמא מימר אמר גנב, לעולם לא יעמידנו בדין, שהרי נתיאש ולא יחזור אחרי.
ואם יש מי שמקשה עליך מהא דתניא, תרומתן תרומה, ואוקימנא בפרק מרובה (בבלי ב״ק ס״ז.) משום שנוי השם, ואפילו הכי איצטריך גמרא בפירקין דהגוזל (בבלי ב״ק קי״ד.) לאוקמא אליבא דמאן דאמר איכא יאוש בעלים. ואמאי, הא אמרת שנוי השם בלא יאוש קונה. הא לרבה קאמרינן, דקסבר, יאוש כדי קני, ולא מוקים בשנוי השם, כדאיתא לעיל במרובה (בבלי ב״ק ס״ו.).
ויתכן שנאמר דכי אמרינן שנוי השם בלחוד קני, היכא דהוי שנוי השם מחמת מעשה, כגון עוצבא ומריש אם אינו חוזר לברייתו, אבל מי שיקרא שם מעצמו לגזילה שבידו אין זה שנוי השם. שאין אדם קורא שם לדבר שאינו שלו, וכל זמן שלא נתיאשו הבעלים הרי הוא כמי שתרם גרנו של בעל הבית שלא ברשות, ואין זה שם כלל. ועוד, שיחזור לברייתו כשיוציאוהו בעלים מידו. אבל לאחר יאוש, הואיל ויצא מרשות הבעלים, שנוי השם שלו שנוי הוא וקני.
הלכך, לרב יוסף, דמוקי לה לעוצבה בשלא קצען, צריך יאוש כדי שיהא שנוי השם שלו שנוי ויקנה בו. ושמעתין נטיא לדידיה. ולרבי זירא, שאמר, שנוי החוזר לברייתו בשנוי השם לא הוי שנוי, דמשמע דמוקי לה בשקצען, לא בעינן יאוש אלא לטומאה. ומעיקרא נמי קסלקא דעתין בגמרא דבעוצבה שנוי מעשה איכא ואפילו הכי בעינן יאוש, וטעמא משום טומאה כדכתיבנא.
ואע״פ שכתב הרב אב בי״ד ז״ל דשנוי מעשה כל דהו צריך ליאוש, אינו מחוור. ומה שכתבתי יותר נכון בעיני. תדע דיאוש לא מהני ביה, דהא לא מהני יאוש אלא היכא דבהיתרא אתא לידיה, אבל היכא דבאיסורא אתא לידיה לא מהני למאן דאמר יאוש כדי לא קני, ואפילו בהדי שנוי רשות. דשנוי רשות ואחר כך יאוש לא קני, דכיון דבההיא שעתא דאתא לידיה עדיין רשות בעלים עליו. כל שכן לגזלן עצמו דאתא לידיה באיסורא דלא קני, ואפילו בהדי שנוי השם. ואפילו מאן דפליג בהא מודה בהא. וכשאמרו יאוש ושנוי רשות דקני, משום דבהיתרא אתא לידי מאחר שכבר נתיאשו, דומיא דאבידה.
ומכלל זה אתה למד דשנוי השם אינו צריך ליאוש. שאם אין שנוי השם בלבד קונה אף ביאוש לא יקנה, שהרי יאוש זה אינו כלום הואיל ובאיסורא גמורה אתא לידיה. וכשם שאינו קונה אינו מצטרף לקנות לדברי הכל, כמו שאינו מצטרף בהדי שנוי רשות בשנוי רשות ואחר כך יאוש, אע״פ שמצטרף עמו וקונה ביאוש ואחר כך שנוי רשות. שזה כללו של יאוש, כל היכא דבאיסורא אתא לידיה לאו כלום הוא.
עוד כתב: ה״ג בפירקין דהגוזל זוטא, תנן התם, עורות של בעה״ב וכו׳, ואע״ג דאמרי׳ הקדשן הקדש התם בקדשי דמים ומדרבנן, הכא בקדשי הגוף ומדאורייתא.
אמר הכותב: יש לי ראיות שאפילו בקדשי מזבח הקדשן הקדש.
דגרסינן בפרק הניזקין (גיטין נ״ה:): מתיב רבא, גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר אינו משלם ארבעה וחמישה, ותני עלה, שחטה בחוץ כהאי גוונא ענוש כרת. ואי סלקא דעתך יאוש כדי לא קני, כרת מאי עבידתיה. ושמע מינה דגנב והקדיש אינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה ניחא, דאלמא, הקדשו הקדש ולפיכך אינו משלם ארבעה וחמישה, ואע״ג דלא קני ביאוש. והתם בקדשי מזבח, מדקתני עלה: שחטה בחוץ כהאי גוונא ענוש כרת.
ובפרק מרובה (בבלי ב״ק ס״ח:) נמי אמרינן – איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: גנב והקדיש וכו׳ אינו משלם ארבעה וחמישה. היכי דמי, אילימא לפני יאוש, מי מצי מקדיש. אלא פשיטא לאחר יאוש. וטעמא דהקדיש, הא לא הקדיש משלם. ואי סלקא דעתך קנה, אמאי משלם. שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר. ושמע מינה דאי לא קנה ניחא הוא, מאי.3 היכי מצי קדיש. הא לא קנה. והתם נמי בקדשי מזבח הוא. דהא תלמוד אינו משלם ארבעה וחמישה אהקדש דלאו כמכירה הוא, דליכא שנוי רשות, דהשתא נמי תורא דראובן מיקרי. וכדמוכח נמי התם בגמ׳ (בבלי ב״ק ע״ו.) דבקדשי מזבח תנן.
הלכך, גמרינן מהנך מילי דלעולם הקדשן הקדש, ואע״ג דסבירא לן יאוש כדי לא קני. וטעמא דמלתא משום דכל הקדש, בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית, הקדש מיקרי ואיכא שנוי השם. הלכך קני לדברי הכל ביאוש ושנוי השם.
והא דאמרינן (בבלי ב״ק ע״ו.), מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, לומר לך שאין זה שנוי רשות. אבל שנוי השם הוא, דהא עולתו דראובן מיקריא, אלא דכיון דכפרה דידיה הוא ממונו מיקרי, ולא קרינא ביה, ומכרו, שעדיין ברשותו הוא. הלכך לא משלם תשלומי ארבעה וחמישה.
אי נמי, שנוי רשות נמי איכא, ואע״ג דלא קרינא ביה, ומכרו. דהתם כולו בעינן, שלא נשתייר שמו ורשותו עליו כלל. והיינו טעמא דלא מוכחינן דשנוי השם מלתא היא ממתניתין, דקתני (בבלי ב״ק ע״ד:), גנב והקדיש וכו׳. ואע״ג דאמרינן בגמרא (בבלי ב״ק ס״ז.), הקדש – מעיקרא חולין והשתא הקדש, דאלמא אי לאו משום שנוי השם שנוי רשות ליכא, משום שארה נקט לה לתרוצינהו כולהו בחד גוונא, למימרא דבכולהו איכא נמי שנוי השם וקני. ולפיכך תרומתן תרומה. דאילו משום שנוי רשות לא הויא תרומתן תרומה ולא מעשרותן מעשר, אלא דקני כהן והוי ממוניה, אבל מ״מ חולין גמורין הוא ואידך דברשותיה טביל. אלא דמשום שנוי השם הוי תרומה ומעשר ברשותיה דגזלן ומתקין אידך. ואיכא למימר נמי דלא הוי ממון כהן. דכיון דלא תקן צריך הוא הכהן להחזיר, שלא חלה עליו שם תרומה ובטעות בא לידו. אבל הקדש, מההיא שעתא דאוקמה ברשות גבוה איתסר להדיוט. וכיוצא בה בתלמוד בהרבה מקומות דמתרץ מאי דלא קשיא לאנקוטינהו סירכא דהדדי.
האי הוא פירושא דההיא אתקפתא. ואגב גררה כתיבנא ליה הכא. ולעולם בשל גבוה שנוי רשות נמי איכא וקני. תדע, מדלא מפרש, מעיקרא הקדש והדר תרומה והדר מעשר, כדקתני להו בברייתא, אלא מאחרינן אחורי הקדש משום דלא קשיא לן. ובעל המאור גופיה ז״ל מוקים לה בהקדש בדק הבית ושנוי רשות גמור איכא ולא איצטריך למימר, מעיקרא חולין והשתא הקדש.
עוד אשיב עליו ז״ל מאחר דבקדשי בדק הבית איכא שנוי גמור, דהא תלמוד, אם גנב והקדיש לבדק הבית משלם תשלומי ארבעה וחמישה, כדתניא בברייתא בפרק מרובה (בבלי ב״ק ע״ט.) דמשם יצא להם לחלק בין קדשי מזבח וקדשי בדק הבית. וכיון שכן אמאי אמר דקני מדרבנן, מדאורייתא נמי. ועוד, דהא אמרינן בגמרא (בבלי ב״ק ס״ז.) דשנוי השם הוא ומדאורייתא קני.
והוי יודע כי החילוק עצמו שחלקו מקצת המפרשים ז״ל בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית, כדברי בעל המאור ז״ל, וגמרינן לה מדתניא בפרק מרובה (בבלי ב״ק ע״ט.), גנב והקדיש משלם תשלומי ארבעה וחמישה, ובמתניתין (בבלי ב״ק ע״ד.) תנן, אינו משלם, אין רבינו הגדול סומך עליו. ויש סמך וראיה לדבריו ממאי דאמרינן התם (בבלי ב״ק ע״ו.): אבל קדשי קדשים מאי, חייב. אי הכי, אדתני רישא, טבח ואחר כך הקדיש, ליפלוג וליתני בדידיה וכו׳. ואף אנו נאמר, אי סלקא דעתך בקדשי בדק הבית משלם, אדתני רישא, טבח ואחר כך הקדיש, לפלוג וליתני בדידיה – במה דברים אמורים, בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית חייב – כדמקשו בגמרא. ועוד, שזו קשה, דטבח ואחר כך הקדיש ודאי קדשי בדק הבית הוא. וכיון שכן, בהקדיש ואחר כך טבח נמי משכחת לה בהקדש בדק הבית.
אלא ודאי מתניתין דיקא כדברי רבינו הגדול ז״ל, שאין לחלק בזה בין קדשי בדק הבית לקדשי מזבח.
ובירושלמי (ירושלמי ב״ק ז׳:ד׳) מצאתי – רבי יוסטא בר מתון שאיל: הפודה כלכלה מן הגזבר, מהו שתטבול למעשרות. התיב רבי שמעון בן לקיש: והא תנינן, גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר. כמה דתימר תמן, המקדיש אינו כמוכר. ודכוותה, הפודה אינו כלוקח. והרי הקדש של כלכלה של בדק הבית הוא, וקאמר שאינו כמקח שקובע למעשרות ומייתי לה ממתניתין. אלמא הקדש בדק הבית נמי למתניתין אינו כמכר.
ועכשיו אני צריך לפרש מלתיה דעולא דבפרק מרובה (בבלי ב״ק ס״ז.), דאמר, יאוש כדי לא קני, דכתיב, (מלאכי א׳:י״ג): והבאתם גזול וגו׳, דאלמא, אין הקדשן הקדש. והתניא (בבלי ב״ק ס״ז.): הקדשן הקדש.
והכי פירושו. דודאי גבוה קני, דאיכא שנוי השם, אי נמי, שנוי רשות, אבל גזלן לא קני. וכיון שאין לו בעלים היאך יקרב, הרי מקדיש לא קנאו מעולם ואינה ראויה ליקרב על גבי המזבח כלל. ומסיפיה דקרא דייק עולא, דכתיב, הארצה אותה מידכם, דאלמא, לאו לרצון סלקא לבעלים. ומכל מקום גבוה קנה, שהוא הקדש.
או כלך לדרך זו. ודאי גבוה קנה מטעם מה שפירשנו, אבל קרבן פסול הוא לגמרי, מאי טעמא, דיאוש כדי לא קני, וכיון שלא נקנית לו הויא לה מצוה הבאה בעבירה. ומיהו, אם יאוש כדי הוה קני, כשר ומתכפר בו, משום דכשהקדישו לאו מצוה הבאה בעבירה היא, שכבר קנאו ואין לנגזל עליו אלא דמים. וכן כתבו הגאונים הראשונים במסכת סוכה. וראיה לדבר, דהא רבי יוחנן הוא דאמר התם (סוכה כ״ט:) דמשום מצוה הבאה בעבירה היא דלית ליה תקנתא לאחר יאוש, ואיהו סבירא ליה יאוש כדי לא קני. וזו דרך ישרה שיבור לו החכם.
ומתברר בפרק הניזקין, דקאמרינן התם (גיטין נ״ה.), אמר עולא: דבר תורה, בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת. מאי טעמא, יאוש כדי לא קני. ומה טעם אמרו מכפרת, כדי שלא יהא מזבח בטל ונמצאו כהנים עצבים. ואקשינן עלה דעולא, גנב והקדיש אינו משלם ארבעה וחמישה, ותני עלה, שחטה בחוץ כהאי גוונא ענוש כרת, ואי סלקא דעתך יאוש כדי לא קני, כרת מאי עבידתיה. מדקאמרינן, מכפרת ואינה מכפרת, משמע דמכל מקום קדשה, ומיהו, אינו ענוש כרת הואיל ואינה ליקרב על גבי המזבח כלל, דכל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ. והיינו דלא אקשינן ליה לעולא ממתניתין גופיה, דקתני: אינו משלם. דמודה בה עולא דהקדשן הקדש ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה, משום דקנה גבוה בשנוי.
ואי קשיא לך, אמאי לא אקשינן לרב יהודה, דאמר (גיטין נ״ה.), מכפרת – מאי טעמא יאוש כדי קני, מגופה דמתניתין, דקתני, הקדיש – טעמא דהקדיש, הא לא הקדיש משלם, כדאקשינן בפרק מרובה (בבלי ב״ק ס״ח:), אין הכי נמי. אלא דרב יהודה מוקי לה למתניתין כדמוקי לה ריש לקיש במרובה (בבלי ב״ק ס״ח:), והא דקתני עלה, שחטה בחוץ כי האי גוונא, ענוש אבעלים קאמרינן, לומר לך שהקדשן הקדש גמור. אבל עולא, דסברי4 יאוש לא קני, ודאי כרבי יוחנן מוקי לה. ולפיכך קשיא ליה ברייתא.
ויש מבעלי הפירושים שנסתבכו באותה שמועה שבפרק הניזקין (גיטין נ״ה.). וכתבתיה בכאן כדי לזוגה עם דברינו אלה.
ומה שכתב עוד – וה״מ בסתמא, אבל אם היו הבעלים מרדפין אחריהם לעולם לא קני וכו׳, כדאמרי׳ ברישא דשמעתתא, ועמד והפגין בלילה וכו׳ – אין אותו הטעם מספיק לכך.
שכל אדם מפגין על ממונו בשעה שנוטלין אותו ממנו. ואם לא נתיאש בשעת הגניבה שעדיין הוא סבור להציל שימצא הגנב, לעולם לא יתיאש.
אלא כיון דאוקימנא למתניתין כשבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו והוא מכירם, לא דמי לגנב, דגנב אינו מכירו, אלא דמי לגזלן.
וודאי דאי מוכחא מלתא דלא מייאשי אפילו בתר הכי, כגון במרדפין, דמשכחת לה לתקנת השוק בהכי, ואפילו בשאינו מכירן, ומתוקמן שמעתתא בהכי.
ומשכחת לה נמי ביאוש שלא מדעת, כגון שלא הרגיש בגניבה עד שיכיר כליו ביד אחר.
ובדגוי נמי דליכא יאוש איתא לתקנת השוק. ומה שטען ז״ל דאי בדגוי היכי עבדינן ליה תקנתא, כדאמרינן לענין גזלן שהשביח, אינה טענה. מי דמי. התם כיון דלקח גוי ואילו אשבח איהו לא שקיל שבחא, הבא מחמתו נמי לא שקיל. אבל הכא כל גנב נמי לא שקיל דמי מבעל הבית, ולוקח שקיל, ותקנתא דלוקח הוא דעבוד רבנן ולא למוכר.
ועוד, דהתם אי טריף נגזל שבחא הדר ישראל הלוקח עליה דגוי ומשלים ליה, ואי לא טריף נגזל שבחא רויח גוי ופסיד ישראל הנגזל. הלכך, לא עבוד רבנן תקנתא. אבל הכא הגוי חייב הוא לשלם לזה או לזה מכל מקום, ואין זו דומה לזו בשתי דרכים אלו.
וכך מצינו בתשובה לרבינו שרירא גאון ז״ל, שדן תקנת השוק בלוקח מגוי. ואין צריך לפנים.
1. בדפ״ר: בשלא
2. נראה דתבה זו נמחקת
3. נראה דצ״ל: אמאי. ושמא יש למחוק התיבה: הוא
4. נראה דצ״ל: דסבר
תנא ומחזיר לבעלים הראשונים. יש מי שפירש דהא ברייתא אמתניתין דקתני הרי אלו שלו. ויש מי שאומר מדקתני ומחזיר ולא קתני מחזיר על כרחך אמתניתין קאי וברייתא דינא דמתניתין אית לה, אלא דמתניתין בשאין שם מותר אלא חמור וטלית שנטלו ממנו שוין בדמים כמו אלו שהחזירו לו, וברייתא בשיש שם מותר ובאותו מותר הוא דקתני שיחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס ולאנס. ואינו מחוור מכמה פנים, חדא דאם כן הוה ליה לתנא דברייתא למתני אם יש שם מותר יחזיר מותר לבעלים הראשונים כדתניא באידך ברייתא דאין פורטין מתיבת המוכסין תנא נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר (בבא קמא קיג:). ועוד דהא חזרה זו בטעמא תלו ליה דאמרינן מאי טעמא קסבר יאוש כדי לא קנה ומעיקרא כי אתא לידיה באסורא אתו לידיה, וכיון שכן מה לי מותר מה כנגד חמורו ואי קני כולי קני ואי לא קני אפילו כנגד חמורו לא קני, אלא שבזו יש לי לומר דבעל חמור זה אין לו ליתן לב לזכות בכולו אלא כנגד חמורו, ואם כן למותר אין שינוי רשות והיינו דקאמר אי משום יאוש שביד המוכס לא קנה דיאוש כדי לא קני ואי משום שינוי רשות שנשתנה בידו באסורא בא לידו ואין דעתו להתכוין לקנות המותר ואין כאן כנגד המותר אלא יאוש כדי ולפיכך צריך להחזיר אותו מותר לבעלים הראשונים.
והראב״ד ז״ל פירש דכי קתני במתניתין הרי אלו שלו לא מפקו מיניה בעלים בלא כלום קאמר משום דקני ליה ביאוש ושינוי רשות, אבל בדמים מיהא מיבעי לה לאהדורי משום דבאסורא אתא לידיה דיאוש כדי לא קנה, והוא הדין לכל גזלה וגנבה הנמכרת והיינו דקאמר בברייתא ומחזיר לבעלים הראשונים כאילו אמר הרי אלו שלו אבל מחזיר הוא לבעלים דלא פליג אמתניתין כלל ובענינא דמתניתין גופה איירי בברייתא. ואף על פי שכתב הרב ז״ל שזה עיקר, עדיין צריך תלמוד דיאוש ושינוי רשות בכוליה תלמודא משמע דקני לגמרי קנין הגוף דאי לא הא דאמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מאינו יהודים ליגזזו אינהו כי היכא דליהוי יאוש בידייהו ושינוי רשות בידא דידכו (סוכה ל:) מה אהני דהא מכל מקום האי אסא לא מקניא להו קנין הגוף דהא אינה אלא כעין משכון דבדמים בעי לאהדורי ואנן בעינן ביום הראשון לכם, ומיהו אנן לא קיימא לן הכא כי הא לישנא קמא אלא כלישנא בתרא דאמרינן אם בא להחזיר שאינו רוצה בממון שאינו שלו וממדת חסידות מחזיר לבעלים הראשונים הא מדינא אינו מחזיר. והא דקאמר מאי טעמא יאוש כדי קני, לאו יאוש כדי ממש אלא לומר אף על פי שלא היה ביד הגזלן וקודם שיבא ליד זה אלא יאוש כדי קני לגמרי ביד זה משום דהוי ליה יאוש בידא דמוכס ושינוי רשות בידא דהאי ואין צריכין שתהא יד לוקח באמצע.
תנא ומחזיר לבעלים הראשונים. יש מי שפירש דהאי ברייתא פליגא אמתניתין דקתני הרי אלו שלו. ויש מי שאומרים מדקתני ומחזיר ולא קתני מחזיר על כרחיה אמתניתין קאי וברייתא דינא דמתניתין אית לה אלא דמתניתין כשאין שם מותר ובאותו מותר הוא דקתני שיחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס ולא לאנס. ואינו מחוור מכמה אנפי. חדא דאם כן הוה ליה לתנא דברייתא למיתני אם יש שם מותר מחזיר לבעלים הראשונים כדתניא באידך ברייתא דאין פורטין מתיבת המוכסין ליתן לו דינר ומחזיר לו את השאר. ועוד דהא חזרה זאת בטעמא תלו לה דאמרינן טעמא קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא כי אתא לידיה באיסורא אתי לידיה וכיון שכן מה לי מותר מה לי כנגד חמורו כי קני כוליה קני ואי לא קני אפילו כנגד חמורו לא קני. אלא שבזו יש לומר דבעל חמור זה אין לו ליתן כדי לזכות בכולו אלא כנגד חמורו ואם כן למותר אין לו שנוי רשות והיינו דקתני אי משום יאוש עביד המוכס קנה דיאוש כדי לא קנה ואי משום שנוי רשות שנשתנה בידו באיסורא בא לידו ואין דעתו להתכוון לקנות המותר ואין כאן כנגד המותר אלא יאוש כדי ולפיכך צריך להחזיר אותו מותר לבעלים הראשונים. והראב״ד ז״ל פירש דכי קתני מתניתין הרי אלו שלו שלא מפקי מיניה בעלים בלא כלום קאמר משום דקני ליה ביאוש ושנוי רשות אבל בדמים מיהא מיבעיא ליה לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה דיאוש כדי לא קני. וכן הדין לכל גזלה וגנבה הנמכרת והיינו דקאמר ברייתא ומחזיר לבעלים הראשונים כאלו אמר הרי אלו שלו אבל מחזיר הוא לבעלים דלא פליגא אמתניתין כלל ובענינא דמתניתין גופה מיירי ברייתא. ואף על גב דכתב הרב ז״ל שזה עיקר עדיין צריך תלמוד דיאוש ושנוי רשות בכולי עלמא משמע דקני לגמרי קנין הגוף דאי לא הא דאמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבינתו אסא לגזזוהו אינהו כי היכי דלהוי יאוש בידייהו ושנוי רשות בידייכו מאי אהני בהא מכל מקום האי אסא לא מקניא להו קנין הגוף דהא אינה אלא כעין משכון דבדמים מיהא בעינא אהדורה ואנן בעינן ביום הראשון לכם משלכם. ומיהו אנן קיימא לן כלישנא בתרא דאמרינן אם בא להחזיר שאינו רוצה בממון שאינו שלו וממידת חסידות מחזיר לבעלים הראשונים הא מדינא אינו מחזיר. והא דקאמר מאי טעמא יאוש כדי קני לאו יאוש ממש אלא לומר שאף על פי שלא היה ביד הגזלן קודם שיבוא ליד זה אלא יאוש כדי קני לגמרי ביד זה משום דהוה ליה יאוש בידא דמוכר ושנוי רשות בידא דהאי ואין צריך שתהא יד לוקח באמצע. הרשב״א ז״ל.
והרמ״ה ז״ל כתב בפרטיו וז״ל הא דתנן נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר וכו׳. תנא אם בא להחזיר מחזיר לבעלים הראשונים מאי טעמא קסבר יאוש כדי לא קני. ואף על גב דהכא יאוש ושנוי רשות איכא מכל מקום כיון דקמא לא קני אשתכח דברשות בעלים קאי וכי אתא לידיה דהאי בתרא באיסורא אתא לידיה. ואף על גב דמדינא לא מחייב לאהדורי אם בא לצאת ידי שמים שלא יהנה מדבר האסור חייב להחזיר לבעלים הראשונים וליתא ללישנא בתרא דמשמע מינה דיאוש כדי קני דסוגיין כלישנא קמא דמשמע מיניה דיאוש כדי לא קני כדבעינן למימר לקמן. ע״כ.
וזה לשון הרב המאירי ז״ל כבר ביארנו במשנה שאם נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי זה שלו שהרי יש כאן שינוי רשות ואף על פי שבלשון ראשון הכא בגמרא על זה אמרו יאוש כדי לא קני אפשר מתוך ששנוי רשות זה במעות הוא אינו נקרא שנוי רשות ומכל מקום לפי הלשון האחרון הרי זה שנוי רשות ומותר. ומה שאמרו יאוש כדי קני פירושו אף בשנוי רשות כזה ואפילו לצאת ידי שמים אין צריך להחזיר. ומכל מקום אם הוא חסיד ומחמיר על עצמו ואומר אי אפשי בממון שאינו שלי יהא נוטלם מיד מכל מקום ויהא מחזירן לבעלים הראשונים. ע״כ.
גמ׳ קסבר יאוש כדי לא קני. תמוה לי בסוגיא דלעיל דף סו ע״ב דהקשה אביי לר״י מעורות של בעה״ב וכו׳ הא ממתניתין דהכא מוכח כר״י דעכ״פ יאוש לחוד לא קני:
ב גמרא על המשנה שאמרו שאם המוכסים או הליסטים נתנו לו דבר תמורת דבר שנטלו ממנו הרי זה שלו, תנא [שנה החכם בברייתא]: אם נטל — מחזיר לבעלים הראשונים. ומסבירים: קסבר [סבור חכם זה]: יאוש כדי [בלבד] לא קני [קונה] והחפץ אינו קנוי למוכס שגזלו, ולכן מעיקרא באיסורא אתא לידיה [מתחילה באיסור בא לידו] של המקבל, ולכן לא קנהו בשינוי רשות.
GEMARA: The mishna teaches that one who is given an item by a customs collector or a bandit may keep the item. It was taught in a baraita: If he took a donkey from the customs collector, he must return it to the original owners. The Gemara explains: The tanna of this baraita holds that despair alone does not effect legal acquisition. Consequently, the customs collector did not acquire the donkey, and it initially came into the possession of the individual to whom the customs collector gave it illegally, and he is therefore required to return it to the original owner.
הכל
(8) וְאִיכָּא דְּאָמְרִי כאִם בָּא לְהַחְזִיר יַחְזִיר לִבְעָלִים רִאשׁוֹנִים מ״ט מַאי טַעְמָא יֵאוּשׁ כְּדִי קָנֵי מִיהוּ אִי אָמַר אִי אֶפְשִׁי בְּמָמוֹן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלִּי מַחְזִיר לִבְעָלִים הָרִאשׁוֹנִים.:
And there are those who say that the baraita means that if he wants to act beyond the letter of the law and comes to return it voluntarily, he should return it to the original owners, but he is not required to return it. What is the reason that he is not required to return it? It is because despair alone effects legal acquisition and the donkey was, therefore, acquired by the Jew when the customs collector gave it to him. Nevertheless, if he said: I do not want to accept money that is not mine, he returns it to the original owners.
איכא דאמרי אם בא להחזיר מחזיר וכול׳ – והרב לא הביא מכל זה כלום, דסמיך ליה אהא דיאוש כדי לא קני, כדפרישנא במילתיה דרב חסדא ורבא. ובפרק מרובה איכא נמי כמה אמוראי דלא סבירא להו, ור׳ יוחנן נמי לא סבירא ליה. ומתניתין דקתני: המציל מן הגייס ומן הנהר ומן הליסטים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, התם משום דאיכא יאוש ברשותא דידהו ושנוי רשות ברשותא דידיה, וביכול להציל עסקינן. ורישא דקתני בלסטים מפני שהבעלים מתיאשין מהן, דמשמע אפילו בסתמא, ההיא כשאין יכול להציל, דומיא דמוכס. עוד יש לומר, רישא בלסטים ישראל וסופא בליסטים גוי, כדמפליג בגמרא, וזה עקר.
(כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהם והם מסיחין לפי תומן – נראה לי, להכי בעינן בעלים מרדפין, כדי לחזק את דבריהם, משום דאסוקי ממונא הוא)1. אלא דקשיא לי, דהוה ליה למרמינהו אהדדי ולשנוייהו הכי, דהכין הוא אורחא דתלמודא.
1. כן הוא בכ״י לונדון, אלא שדברים אלו שייכים לע״ב, ונראה שהועתקו כאן בטעות באמצע פיסקא.
ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שכך שנו בברייתא: אם בא להחזיר — יחזיר לבעלים ראשונים. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — יאוש כדי [בלבד] קני [קונה]. מיהו אי אמר [ואולם אם אומר] המקבל: אי אפשי [אין אני רוצה] ליהנות בממון שאינו שלי — מחזיר לבעלים הראשונים.
And there are those who say that the baraita means that if he wants to act beyond the letter of the law and comes to return it voluntarily, he should return it to the original owners, but he is not required to return it. What is the reason that he is not required to return it? It is because despair alone effects legal acquisition and the donkey was, therefore, acquired by the Jew when the customs collector gave it to him. Nevertheless, if he said: I do not want to accept money that is not mine, he returns it to the original owners.
הכל
(9) הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים כּוּ׳.: אָמַר רַב אָשֵׁי לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִסְטִים גּוֹי 1 אֲבָל לִיסְטִים יִשְׂרָאֵל לָא סָבַר לִמְחַר נָקֵיטְנָא לֵיהּ בְּדִינָא.
§ The mishna teaches that if customs collectors or bandits replaced one’s item with one taken from another Jew, these items are now his because the owners despaired of retrieving them when they were stolen. In this regard, Rav Ashi says: They taught that the owners certainly despaired of recovering their property only when it was stolen by a gentile bandit, but if it was taken by a Jewish bandit, no, the owner did not necessarily despair of recovering it. This is because the victim of the theft might reason: Tomorrow, I will take him to court and force him to return what he stole.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
אמ׳ רב אשי לא שנו דמתיאש הוא מכליו אלא בשנטלם ליסטים גוי דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה, אבל ליסטים ישראל לא מייאש דאמ׳ למחר נקיטנא ליה בדינא הילכך אין הכלים שנתנו לו שלו דלא מיאשי מיניהו, ואתקפה רב יוסף השתא ומה גוים דדיני בגיתי, יש מפרש בשיקול הדעת בלא ראיה, ויש גורסין בגיותא1, ומפר׳ בכוח בלא טענה מחייבין את הגזלן אם קובלין עליו אמרת מייאש ישראל דדיני במי יימר, כלומר שאם תובעין הגזלן לפניהם בית דין אומ׳ מי יאמר דגזלן הוא לא כל שכן דמייאש, אלא או איתמר כי האי גונא אסיפא איתמר, המציל מן הנהר ומיד הליסטים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, נתיאשו אין סתמא אינן שלו, אמ׳ רב אשי לא שנו אלא בליסטים גוי דדיני בגיתי, אבל בליסטים ישראל דאמרי מי יימר אפילו סתמא מייאש. עד הנה מדברי רב״ס ז״ל.
רבי׳ האיי ז״ל גיתי מילה בלשון פרסי היא, ופירושה שאומדין בדעת ודנין ואין צריכין לראיות ברורות וכמו שאומרין בלשון ישמעאל ג׳זאף.
1. איכא כמה פי׳ לבאר מהו גיותי, ועי׳ בס׳ המקח לרה״ג שער ל״ב, רשב״א קיג,א, ועי׳ בגלהש״ס בסוגיין.
ג שנינו במשנה: הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשים מהם. אמר רב אשי: לא שנו שבוודאי מתייאש הבעלים מיד אלא בליסטים גוי, אבל ליסטים ישראל — לא, ומדוע? סבר [סבור הוא]: למחר נקיטנא ליה בדינא [אביא אותו בדין].
§ The mishna teaches that if customs collectors or bandits replaced one’s item with one taken from another Jew, these items are now his because the owners despaired of retrieving them when they were stolen. In this regard, Rav Ashi says: They taught that the owners certainly despaired of recovering their property only when it was stolen by a gentile bandit, but if it was taken by a Jewish bandit, no, the owner did not necessarily despair of recovering it. This is because the victim of the theft might reason: Tomorrow, I will take him to court and force him to return what he stole.
הכל
(10) מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף לאַדְּרַבָּה אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא גּוֹיִם 1 דְּדָיְינִי בְּגֵיתֵי לָא מִיָּיאַשׁ יִשְׂרָאֵל כֵּיוָן דְּאָמְרִי מֵימָר מִיָּיאַשׁ.
Rav Yosef objects to this: On the contrary, the opposite is more reasonable: When dealing with gentiles, who judge a case and impose their verdicts with force, he does not despair because he realizes that the gentile court will enforce the law. By contrast, when dealing with a Jew, since Jewish courts merely pronounce a verbal decision but do not have the authority to enforce it, the victim despairs of recovering his property.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עכו״ם".
בגיותא – בגאוה ובזרוע.
אמרי מימר – צא ותן לו ואין חובטין במקלות לשון אחר דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת הבא עדים שגנבו ממך.
שם ד״ה בגיותא בגאוה. ברש״י בב״מ דף ל ע״ב הביא הגי׳ כאן גזתיא ובערוך ערך מגסתא הגיר׳ בדני דמגוסתא ופי׳ דדנין בגסות:
מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אדרבה, איפכא מסתברא [ההיפך מסתבר], גוים דדייני בגיתי [שדנים בכוח] ויש בידם לאכוף דיניהם — לא מייאש [מתייאש] הנגזל, וסבור שיוכל לתבוע את הליסטים בדיניהם ולקבל בחזרה את גזילתו. אבל אם היה זה ליסטים ישראל, כיון שבית דין של ישראל דאמרי מימר [שרק אומרים] ואין בידם כוח כפייה — מייאש [הריהו מתייאש] מהגזל!
Rav Yosef objects to this: On the contrary, the opposite is more reasonable: When dealing with gentiles, who judge a case and impose their verdicts with force, he does not despair because he realizes that the gentile court will enforce the law. By contrast, when dealing with a Jew, since Jewish courts merely pronounce a verbal decision but do not have the authority to enforce it, the victim despairs of recovering his property.
הכל
(11) אֶלָּא אִי אִיתְּמַר אַסֵּיפָא אִיתְּמַר הַמַּצִּיל מִן הַגּוֹיִם 1 וּמִן הַלִּסְטִים אִם נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים אִין מסְתָמָא לָא.
Rather, if Rav Ashi’s distinction was stated, it was stated with regard to the latter clause of the mishna, which states: In the case of one who salvages an item from gentiles or from bandits, if the owners despaired of retrieving it, the one who finds it may keep it. The Gemara infers: If it is known that the owners despaired of retreating it, yes, the finder may keep the item; but in an unspecified situation, where it is not known whether the owners despaired, the finder may not keep the item.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "העכו״ם".
אלא אי איתמר אסיפא איתמר – פירוש: אילו היה רוצה היה אומר אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו אלא ליסטים ישראל אבל ליסטים גוי לא מייאש ולעולם ארישא אלא שרוצה לקיים דברי רב אסי שמעמיד משנתינו בליסטים גוי.
הא דאמרינן: אלא אי איתמר אסיפא אתמר. קשיא לי, למה לי למימר הכי לימא אלא כי אתמר איפכא אתמר. וליתא, דטפי עדיף ליה למימר אסיפא אתמר וכדרב אמי בדקדוק נאמר מלשבושי לישנא דאתמר משמיה דרב אסי.
כבר בארנו במשנה שאם נטלו מוכסים את חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי זה שלו שהרי יש כאן יאוש ושנוי רשות ואע״פ שבלשון ראשון הבא בגמרא על זה אמרו יאוש כדי לא קני אפשר מתוך ששנוי רשות זה בטעות הוא אינו נקרא שנוי רשות ומ״מ לפי הלשון האחר שהלכה כמותו הרי זה שנוי רשות ומותר ומה שאמרו יאוש כדי קני פירושו אף בשנוי רשות כזה ואפילו לצאת ידי שמים אין צריך להחזיר ומ״מ אם הוא חסיד ומחמיר על עצמו ואומר אי אפשי בממון שאינו שלי יהא נוטלם מידם מ״מ ויהא מחזירן לבעלים הראשונים:
המשנה השלישית והיא מענין החלק השני במה שאדם רשאי לזכות בו אעפ״י שהוא יודע בו שהוא של אחרים ואמר על זה המציל מן הגייס ומן הנהר ומן הליסטים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו וכן נחיל של דבורים אם נתיאשו הבעלים מהם הרי אלו שלו אמר המאירי המציל מן הגייס או מן הנהר או מן הליסטים אם נתיאשו הבעלים כגון שנודע בודאי או שהוכר לכל שנתיאשו כגון שלא היו הם יכולים להציל וזה סיכן עצמו הרי אלו שלו יאוש קונה במי שאינו גוזל להדיא הא אם היו יכולים להציל לא זכה וחייב להחזיר וכן נחיל של דבורים שיש בהם גזל מדברי סופרים אם יצא מכוורתו של אחד אם נראה לכל שאין בעלים יכולים להציל וזה רדף ביער אחריהם והציל הרי אלו שלו הא אם היו יכולים להציל לא נתיאשו ולא זכה ופירשו בתלמוד המערב בשטף נהר אפילו היה צוח חזקה התירם וכן כל כיוצא בזה:
(114b:37) אמר רבא לא שנו אלא בליסטים גוי וכו׳. פירוש מתניתין הוא דקשיא ליה לרבא דקתני מפני שהבעלים מתיאשים דמשמע סתמא הוי יאוש ובסיפא תני אם נתייאשו דמשמע סתמא לא הוי יאוש ולהכי איצטריך לפלוגי בין ליסטים גוי לישראל. תוספות שאנ״ץ. והרמ״ה ז״ל לא פירש כן עיין שם.
(יא) אלא אי איתמר אסיפא איתמר. קשיא לי למה לן למימר הכי אלא לימא לן כי איתמר איפכא איתמר. וליתא דטפי עדיף ליה למימר אסיפא איתמר ודרב אשי בדקדוק נאמר מלשבושי לישנא דאיתמר משמיה דרב אשי. הרשב״א ז״ל.
אלא אי איתמר, אסיפא איתמר [אם נאמרו הדברים הללו, על סופה של המשנה נאמרו]: המציל מן הגוים ומן הלסטים, אם נתייאשו הבעלים — אין [כן], ומכאן יש לדייק: אבל סתמא [סתם] שאין ידוע שנתייאשו — לא.
Rather, if Rav Ashi’s distinction was stated, it was stated with regard to the latter clause of the mishna, which states: In the case of one who salvages an item from gentiles or from bandits, if the owners despaired of retrieving it, the one who finds it may keep it. The Gemara infers: If it is known that the owners despaired of retreating it, yes, the finder may keep the item; but in an unspecified situation, where it is not known whether the owners despaired, the finder may not keep the item.
הכל
(12) לֹא שָׁנוּ אֶלָּא גּוֹי 1 מִשּׁוּם דְּדָיְינִי בְּגֵיתֵי אֲבָל לִסְטִים יִשְׂרָאֵל כֵּיוָן דְּאָמְרִי מֵימָר מִיָּיאַשׁ.
Concerning this, Rav Ashi said: They taught this only when the item was stolen by a gentile bandit, because the gentile court judges a case and imposes its verdict with force, and therefore it cannot be assumed that the owners despair. But if the robbery was committed by a Jewish bandit, since Jewish courts merely pronounce a verbal decision but do not have the authority to enforce it, the victim despairs of recovering his property.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עכו״ם".
ערך מגסתא
מגסתא – א(בבא קמא קיד.) לא אמרן אלא בדינא דמגוסתא (בבא מציעא ל:) אי זו אבידה אטו דינא דמגוסטא פירו׳ דין של כותים של הדיוטות שדנין בגסות כדאמרינן בגמרא (בבא קמא קי״ד.) נטלו מוכסין לא שנו אלא בלסטי׳ גוי דדייני בגיתי פי׳ כותים שדנין בשמא ובשחד ובאונס ובגאוה ולא מיאש אבל בלסטים ישראל כיון דכי מייתי ליה לבית דין אומר בית דין מי יימר דהאי לסטים הוא ומי יאמר שזה חמורך איושי מיאש דאמר מי יימר דמחייבי ליה ביה דינא וכיון דמיאש מותר ליקח מליסטים גוים (א״ב פי׳ בלשון יוני גדולים וראשי העם וחז״ל קראו כן לדייני האומות והרומים אומרים להם מגיסתרת ובבבא מציעא מגוזתא כתוב).
א. [דיא גרוסע מאגאנאטין.]
ועל כך אמר רב אשי: לא שנו אלא כשהיה זה ליסטים גוי, משום דדייני בגיתי [שדנים בכוח], אבל אם היה זה לסטים ישראל, כיון דאמרי מימר [שהם רק אומרים] — מייאש [מתייאש] הנגזל, וממילא יכול אדם אחר לקחת ממנו, והרי זה שלו.
Concerning this, Rav Ashi said: They taught this only when the item was stolen by a gentile bandit, because the gentile court judges a case and imposes its verdict with force, and therefore it cannot be assumed that the owners despair. But if the robbery was committed by a Jewish bandit, since Jewish courts merely pronounce a verbal decision but do not have the authority to enforce it, the victim despairs of recovering his property.
הכל
(13) תְּנַן הָתָם עוֹרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן.
§ Apropos the discussion with regard to an owner’s despair of retrieving a lost or stolen item, the Gemara notes that we learned in a mishna there (Kelim 26:8): With regard to hides that are tanned by the owner himself, thought renders them susceptible to ritual impurity. Hides and leather are susceptible to contracting impurity only if they are in a finished state. If a private individual uses a piece of hide or leather for a certain purpose, e.g., as a cot or a table top, and decides that this will be its fixed purpose, it is considered a finished product and is susceptible to contracting impurity.
ד בענין זה של יאוש תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת כלים: עורות של בעל הבית, כלומר, כשבעל העורות בעצמו מעבד אותם ומטפל בהם — מחשבה מטמאתן. כשהוא חושב עליהם שאינו רוצה עוד לעשות בהם עיבוד נוסף — הרי הם נחשבים כדברים גמורים, וראויים לקבל טומאה.
§ Apropos the discussion with regard to an owner’s despair of retrieving a lost or stolen item, the Gemara notes that we learned in a mishna there (Kelim 26:8): With regard to hides that are tanned by the owner himself, thought renders them susceptible to ritual impurity. Hides and leather are susceptible to contracting impurity only if they are in a finished state. If a private individual uses a piece of hide or leather for a certain purpose, e.g., as a cot or a table top, and decides that this will be its fixed purpose, it is considered a finished product and is susceptible to contracting impurity.
הכל
(14) וְשֶׁל עַבְּדָן אֵין מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן.
But with regard to hides belonging to a leatherworker, thought does not render them susceptible to ritual impurity. Since this individual sells leather to others, when he uses a piece of leather for a household purpose and decides that this will be its fixed purpose, it is not considered a finished state, as he is likely to change his mind and sell the leather to one who will process it further and put it to a different use.
ושל עבדן – שאומנותו בכך סתמיה למכירה הלכך אין מחשבתו מחשבה שאם יבאו בני אדם לקנותו ימכרנו להן ונמצא שסופן למנעלין ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך.
ושל עבדן (מעבד עורות) — אין מחשבה מטמאתן, משום שאומנותם לעבד עורות, והם עושים את הכל לפי דעת הקונים. ושמא יהיו מן הקונים שירצו לעשות בהם עיבוד נוסף, ולכן אין הם נחשבים כדבר גמור, ואין ראויים לקבל טומאה.
But with regard to hides belonging to a leatherworker, thought does not render them susceptible to ritual impurity. Since this individual sells leather to others, when he uses a piece of leather for a household purpose and decides that this will be its fixed purpose, it is not considered a finished state, as he is likely to change his mind and sell the leather to one who will process it further and put it to a different use.
הכל
(15) שֶׁל גַּזְלָן אֵין מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן וְשֶׁל גַּנָּב מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן.
The mishna continues: If the hides are those of a thief, who has stolen them from another, the thief’s thought renders them susceptible to ritual impurity. If they are those of a robber, his thought does not render them susceptible to ritual impurity, because he is not considered the owner of the hide. The difference is that unlike the case of a thief, who steals items stealthily, the identity of a robber, who takes the item openly, is known to the owner, and he harbors hope of finding him and getting the item back. Consequently, he does not despair of recovering his property.
של גזלן אין מחשבתו מטמאתן – דלאו דידיה הוא דכיון דידע מאן שקליה מיניה לא מייאש.
ושל גנב מחשבתו מטמאתן – דאייאוש מרייהו דלא ידעי למאן יתבעו. חילוף הדברים גזלן כיון דשקליה מיניה בהדיא ולא מצי קאי באפיה מייאש גנב סבר בחישנא ליה ומשכחינא ליה.
עורות של גזלן — אין מחשבה שחשב עליהם ככלי גמור מטמאתן, שאין הגזלן קונה את גוף החפץ שייחשב שלו לענין זה. ושל גנב — מחשבה מטמאתן, שאין הבעלים יודעים מי גנב מהם, ומתייאשים, ונקנה גוף החפץ לגנב.
The mishna continues: If the hides are those of a thief, who has stolen them from another, the thief’s thought renders them susceptible to ritual impurity. If they are those of a robber, his thought does not render them susceptible to ritual impurity, because he is not considered the owner of the hide. The difference is that unlike the case of a thief, who steals items stealthily, the identity of a robber, who takes the item openly, is known to the owner, and he harbors hope of finding him and getting the item back. Consequently, he does not despair of recovering his property.
הכל
(16) ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר חִילּוּף הַדְּבָרִים שֶׁל גַּזְלָן מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן שֶׁל גַּנָּב אֵין מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן לְפִי שֶׁלֹּא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים.
Rabbi Shimon says that the matters are reversed: In the case of a robber, the robber’s thought renders them susceptible to ritual impurity. If the hides are those of a thief, thought does not render them susceptible to ritual impurity, because the owners have not despaired of recovering them and the thief has not acquired the hide. Rabbi Shimon’s reasoning is that a robber, who seizes items brazenly, is a more difficult criminal to apprehend and bring to justice than a thief.
ואילו ר׳ שמעון אומר: חילוף הדברים; של גזלן שגזל בזרוע ואין מי שיעכבנו — מחשבה מטמאתן, של גנב — אין מחשבה מטמאתן, לפי שלא נתייאשו הבעלים.
Rabbi Shimon says that the matters are reversed: In the case of a robber, the robber’s thought renders them susceptible to ritual impurity. If the hides are those of a thief, thought does not render them susceptible to ritual impurity, because the owners have not despaired of recovering them and the thief has not acquired the hide. Rabbi Shimon’s reasoning is that a robber, who seizes items brazenly, is a more difficult criminal to apprehend and bring to justice than a thief.
הכל
(17) אָמַר עוּלָּא מַחֲלוֹקֶת בִּסְתָם אֲבָל בְּיָדוּעַ דִּבְרֵי הַכֹּל יֵאוּשׁ קָנֵי רַבָּה אָמַר בְּיָדוּעַ נָמֵי מַחֲלוֹקֶת.
The Gemara analyzes the scope of the dispute between Rabbi Shimon and the first tanna. Ulla says: The dispute is only with regard to an unspecified case, where it is unknown whether or not the owners despaired, but where it is known that the owners despaired, all agree that their despair effects legal acquisition. By contrast, Rabba says: Even in cases where it is known that the owners despaired, there is also a dispute, because although the owner may have expressed despair verbally, he may still hope to retrieve the item.
בסתם – דלא שמעינן דמייאש דבהא פליגי דמר סבר סתם גניבה יאוש בעלים הוא ולא סתם גזילה ומר סבר חילוף הדברים כדפרישית.
אבל בידוע – דשמעינן דמייאש.
דברי הכל יאוש כדי קני – ואפי׳ גנב לר״ש וגזלן לרבנן.
בידוע נמי מחלוקת – דאי נמי דשמעינן דמייאש אמרי רבנן בגזלן דלא הוי יאוש דכל שעתא דעתיה למנקטיה בדינא וכן גנב לרבי שמעון.
רבה אומר בידוע נמי מחלוקת – והא דאמר במרובה (ב״ק סח.) ואף רבי אלעזר סבר חיוביה לאחר יאוש כו׳ עד דפריך ודלמא דשמעי׳ דאייאש האי פירכא לא אתי אליבא דרבה דאיהו לא מפליג מידי בין סתם לידוע.
ורבא אמר אף בידוע נמי מחלוקת – אי חשיב יאוש דידיה או לא, דמר סבר יאוש דגנב הוי יאוש גמור, דאי לא ידע – ממאן תביע, אבל דגזלן לא, אלא לפום שעתא ההוא דאמר ווי ליה לחסרוניה, אבל סמכא דעתיה דלבתר שעתא מפיק מניה. ומר סבר איפכא.
אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל ייאוש קני – קשיא לי טובא היכי אמר עולא הכא דייאוש קונה אליבא דדברי הכל והא בהלכ׳ קמיתא דמרובה אמרינן אמר עולא מנין לייאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול את הפסח ואת החולה, גזול1 דומיא דפסח מה פסח דלית ליה תקנה אף גזול לית ליה תקנה כלל ובפרק הניזקין נמי תנן ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח ואמר עולא עלה דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מאי טעמא ייאוש כדי לא קני ומפני מה אמרו לא נודעה מכפרת כדי שלא יהו כהנים עצבים. ונראה לי לתרץ דעולא ודאי הכי קסבר דייאוש כדי לא קאני והכא אית לן למימר כדאמרינן התם במרובה האי מילתא קשאי בין רבה לרב יוסף עשרין ותרתי שנין ולא איפרק עד דיתיב רב יוסף ברישא ופרקא שינוי השם נמי כשינוי מעשה דמי התם מעיקרא עצים השתא כלים הכא נמי מעיקרא קרו ליה משכא השתא קרו ליה אברזין. והמורה גריס אבל בידוע דשמעיניה דאייאש דברי הכל ייאוש כדי קני. וזה אינו נראה לי דהא שמעי׳ ליה לעולא דקסבר דייאוש כדי לא קני. אלא ודאי הכא דקני עם שינוי השם כדאמר רב יוסף התם ובהא פליגי עולא ורבא דעולא סבר בידוע מועיל הייאוש בין בגנב בין בגזלן בין לרבנן בין לר׳ שמעון דהיכא דאיכא בהדיה שינוי השם כי הכא או שינוי רשות כי מתני׳ קני אבל ודאיי ייאוש לחודיה לא קאני ורבה סבר בידוע נמי פליגי ואין ייאוש מועיל לר׳ שמעון בגנב ולא לרבנן בגזלן שכך דומה הייאוש של גנב לר׳ שמעון ושל גזלן לרבנן כאילו לא נתייאש כלל ומשום דלא איפליגו עולא ורבה בייאוש כדי כדהוה ס״ד וכדפריש המורה משום הכי מקשי׳ לרבה ממתני׳ ואמרינן הא מני לא רבנן ולא ר׳ שמעון דאי בייאוש כדי פליגי יאמר רבה אנא אמינא ייאוש כדי לא קני ואת מקשית לי מייאוש ושינוי רשות דאפילו מאן דאמר ייאוש כדי לא קני סבירא ליה דייאוש ושינוי רשות קני אלא לאו ש״מ לאו בייאוש כדי פליגי דלעולם אימא לך ייאוש כדי לא קני אבל עם שינוי השם ועם שינוי רשות קונה ובהא פליגי דעולא סבר בידוע2 הוי ייאוש וקונה עם שינוי השם או עם שינוי רשות ורבה סבר בידוע נמי פליגי ולא ייקרא ייאוש כלל ומשום הכי מקשי׳ ליה דאי בידוע נמי לא הוי ייאוש במתני׳ אמאי קני בשינוי רשות והא שינוי רשות בלא ייאוש לא קאני.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557, ירושלים 131: ״יגזול״.
2. כן בכ״י ירושלים 131. בכ״י ששון 557: ״ביידוע״.
אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קני. הכי גרסינן ולא גרסינן יאוש כדי קני דהכא יאוש ושנוי השם איכא וכדאמרינן בפרק מרובה (בבא קמא סו:) דעצבא שנינו דאיכא שינוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזין. אלא משום דפלוגתא דעולא ורבה אם מתייאשין הבעלים יאוש גמור אם לא, דרבה סבר דיאוש כזה אינו יאוש גמור ואף על פי ששמענוהו שאמר ווי ליה לחסרוניה, משום הכי לא חשש עולא להזכיר אלא היאוש בלבד שהוא העיקר במחלקותם. ותדע מדאקשי עליה דרבה ממתניתין דנטלו מוכסין חמורו ולסטים את כסותו ונתנו לו חמור אחר וטלית אחרת והתם הא איכא שינוי רשות אלא שעיקר מחלקותם אינה ביאוש כדי אי קני אי לא קני אלא אי יאוש כזה אי הוה יאוש כזה גמור לקנות או לא. ותדע לך עוד, דהא רבה דאמר הכא דרבנן פליגי בגזלן אפילו שמעינן ליה דמייאש איהו דקאמר בפרק מרובה (בבא קמא סו:) גבי הא מילתא קשי בה רבה לבי רב יוסף הא עשרין ותרתין שנין עד דיתיב רב יוסף ברישא ופרקה דשינוי השם קונה דמעיקרא משכא והשתא אברזין. ועוד דהא בגנב מודה, אלא דעולא סבר לא שנא גנב ולא שנא גזלן כל שהבעלים מתייאשין יאוש גמור הוא וקני בו במקום דאיכא בהדיה או שינוי רשות או שינוי השם ורבא סבר דיאוש בגזלן אליבא דרבנן ויאוש בגנב אליבא דרבי שמעון אינו יאוש גמור, ובהא מתרץ לן דעולא אדעולא דהכא אמר קני ובפרק מרובה (בבא קמא סז.) אמר לא קני שם הארכתי ולתרץ הא דעולא כתבתי שם תירוץ אחר משמו של ר״ח ז״ל.
אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קני. הכי גרסינן ולא גרסינן יאוש כדי קני דהכא יאוש ושנוי השם איכא וכדאמרינן במרובה דעצבא שנינו דאיכא שנוי השם מעיקרא משכא והשתא אברזין אלא דמשום דפלוגתא דעולא ורבא אם מתייאשים הבעלים יאוש גמור אי הוי יאוש דרבה סבר דיאוש כזה אינו יאוש גמור ואף על פי ששמעוהו דאמר ווי ליה לחסרונו משום הכי לא חשש עולא להזכיר אלא היאוש לבד שהוא עיקר המחלוקת. ותדע מדאקשו עליה דרבא ממתניתין דנטלו מוכסין והתם האיכא שנוי רשות אלא שעיקר מחלקותה אינה ביאוש כדי אי קני אלא ביאוש כזה אי הוי יאוש גמור לקנות או לא. ותדע לך עוד דהא רבא דאמר הכא דרבנן פליגי בגזלן אפילו שמעינן ליה דמייאש איהו קאמר במרובה גבי הא מילתא קשו בה רבה ורב יוסף כ״ב שנין עד דיתיב רב יוסף ברישא ופירקה דשנוי השם קונה דמעיקרא משכא והשתא אברזין. ועוד דהא בגנב מודו רבנן אלא דעולא סבר לא שנא גנב ולא שנא גזלן כל שהבעלים מתייאשים יאוש גמור הוא נקני במקום דאיכא בהדיה או שנוי רשות או שנוי השם ורבה סבר דיאוש בגזלן אליבא דרבנן ויאוש בגנב אליבא דרבי שמעון אינו יאוש גמור וכבר הארכתי לעיל במרובה. הרשב״א ז״ל.
אבל בידוע דברי הכל וכו׳. קשיא לי אם כן מפני מה שנה בבא דנטלו מוכסין חמורו וקאמר מפני שהבעלים מתייאשים מהם ובבא דסיפא דהציל מן הגייס קתני אם נתייאשו הבעלים וכו׳ דמהא משמע דברישא אפילו בסתמא קאמר דנתייאש ובסיפא דוקא כששמענום שנתייאשו ואתיין כרב אשי דחלק בין מוכס ישראל למוכס גוי אלא כי מוקמית לה לבבא דנטלו מוכסין חמורו דוקא בנתייאשו אמאי שנה. ועוד דאם כן לערבינהו וליתנינהו להני תרי בבי דמתניתין. ועוד דלהאי אוקמתא הא דאמר רב אשי דבליסטים ישראל מייאש אתיא כרבי שמעון ודלא כרבנן ורב אשי מאי טעמא שביק רבנן ואמר כרבי שמעון. אבל לפירוקא דפרקינן אליבא דרבה ניחא ליה כולה מתניתין ודרב אשי נמי דהשתא דפרקינן מתניתין בליסטים מזויין דהיינו גזלן ורבי שמעון היא בבא דנטלו מוכסין חמורו בליסטים מזויין ישראל דמסתמא ייאושי מייאש וסיפא בגוי ולא הוי יאוש עד דשמעיניה דמייאש וכו׳ בטעמא דרב אשי וכיון דסתמא דמתניתין כרבי שמעון קיימא לן כוותיה. ואי נמי דרב אשי לא בפסק הלכה אמרה אלא לפרושי ולתרוצי הנך תרתי בבי דמתניתין דרישא תני דמן הסתם אייאש וסיפא תני עד דשמעיניה דמייאש שפיר קאמר. ומשום הכי נראה לי דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי להא דפרקינן אליבא דעולא מלישנא דמתניתין ומשום דלא ערבינהו לתרי בבי אלא משום דעולא לא פרקינהו הכי בהדיא אלא אנן הוא דפרקינן ולדחויה לדרבה מגו ההוא פירוקא לא דייקינן ביה כולי האי דהא לעולא נמי אפשר לאוקמה למתניתין כדמוקמינן לה אליבא דרבה בליסטים מזויין ורבי שמעון היא. ולי נראה עוד דמכל מקום כי אתיא בסמוך למידק כרבי דאמר גנב הרי הוא כגזלן דרבי שמעון קאמר ומייתינן להנך תא שמע בכולהו לא חיישינן כאוקמתא דאוקמינן בידוע כעולא אלא בכולהו דחייתא נקטי לן כדאוקימנא לרבה ולא מדכרינן כלל לאוקמתא דבידוע כעולא. כן נראה לי. הרשב״א ז״ל.
והרא״ש ז״ל כתב וז״ל הכי נמי בידוע ודברי הכל. וא״ת אם כן כיון דבידוע מיירי מאי שנא דבהא בבא קתני מפני שהבעלים מתייאשים ובמציל מן הגייס קתני אם נתייאשו הבעלים בתרווייהו הוה ליה למיתני אם נתייאשו הבעלים כיון דבסתמא ליכא יאוש אפילו בהך דהכא אלא היכא דשמעיניה דאייאש. וי״ל בההיא בבא דמציל מן הגייס לא שייך למיתני מפני שהבעלים מתייאשין דבכולהו מילי דמתני התם הוו סתמי בלא יאוש אבל בבא דהכא דקתני בה ליסטים ומוכסין דהיינו גנב וגזלן דחד מינייהו הוי סתמא בלא יאוש וחד מינייהו סתמיה מייאש בין לרבנן בין לרבי שמעון שייך למיתני מפני שהבעלים מתייאשים משום ההוא דסתמיה הוי יאוש וכח דהיתרא עדיף ליה למיתני. ע״כ.
והרמ״ה ז״ל פירש בפרטיו במשנה וז״ל נטלו מוכסין וכו׳. המציל מן הנהר וכו׳ וכן נחיל של דבורים וכו׳ מאי שנא רישא דקתני גבי ליסטים הרי אלו שלו מפני שבעלים נתייאשו מהן אלמא מסתמא הוי יאוש ומאי שנא סיפא דקתני אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו הא סתמא לא. רישא בשאין יכולין להציל סיפא ביכולין להציל. דייקא נמי דרישא קתני נתנו לו דמשמע מדעתייהו דאי לאו הכי לא הוה יכול למשקל מינייהו וסיפא דקתני המציל מן הגייס ומן הליסטים אלמא ביכולין להציל עסקינן דאיכא למימר דכי היכי דיכול איהו לאצולי הכי נמי הוו יכלי בעלים לאצולי על ידי עצמן אי נמי בהדי אחרינא ומסתמא אימר לא אייאוש ואוקימנא בליסטים גוי אבל בליסטים ישראל כיון דדייני במי יאמר מסתמא נמי אייאושי מיאש. ע״כ.
אמר עולא: מחלוקת בסתם, שאין אנו יודעים אם התייאשו הבעלים או לא, אבל בידוע שהתייאש — דברי הכל יאוש קני [קונה]. רבה אמר: בידוע שנתייאשו הבעלים נמי [גם כן] מחלוקת, שבמקרים אלה (כל אחד לשיטתו) אין אדם מתייאש באמת מן החפץ, אף שהוא אומר כן.
The Gemara analyzes the scope of the dispute between Rabbi Shimon and the first tanna. Ulla says: The dispute is only with regard to an unspecified case, where it is unknown whether or not the owners despaired, but where it is known that the owners despaired, all agree that their despair effects legal acquisition. By contrast, Rabba says: Even in cases where it is known that the owners despaired, there is also a dispute, because although the owner may have expressed despair verbally, he may still hope to retrieve the item.
הכל
(18) א״ל אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה לָא תִּיפְלוֹג עֲלֵיהּ דְּעוּלָּא דִּתְנַן במתני׳ בְּמַתְנִיתִין כְּוָותֵיהּ לְפִי שֶׁלֹּא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים טַעְמָא דְּלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים אֲבָל נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
Abaye said to Rabba: Do not disagree with Ulla, as the formulation of the halakha that we learned in the mishna is in accordance with his opinion. The mishna states that according to Rabbi Shimon, thought does not render the hides of a thief susceptible to ritual impurity because the owners did not despair of retrieving them, and therefore the hides do not belong to the thief. This indicates that the reason the thought of the thief does not render the hides susceptible to ritual impurity is that the owners did not despair of retrieving them. But if the owners had despaired of retrieving them, then these items would be his, and his thoughts would render the hides susceptible to ritual impurity.
אמר ליה [לו] אביי לרבה: לא תיפלוג עליה [אל תחלוק עליו], על עולא, דתנן במתניתין כוותיה [שכן שנינו במשנתנו כשיטתו]. ששנינו בה במשנה זו בענין עורות, שלדעת ר׳ שמעון אין מחשבת הגנב מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים, ומכאן נדייק: טעמא [הטעם, דווקא], משום שלא נתייאשו הבעלים, אבל אם נתייאשו הבעלים — הרי אלו שלו.
Abaye said to Rabba: Do not disagree with Ulla, as the formulation of the halakha that we learned in the mishna is in accordance with his opinion. The mishna states that according to Rabbi Shimon, thought does not render the hides of a thief susceptible to ritual impurity because the owners did not despair of retrieving them, and therefore the hides do not belong to the thief. This indicates that the reason the thought of the thief does not render the hides susceptible to ritual impurity is that the owners did not despair of retrieving them. But if the owners had despaired of retrieving them, then these items would be his, and his thoughts would render the hides susceptible to ritual impurity.
הכל
(19) אֲמַר לֵיהּ אֲנַן לְפִי שֶׁאֵין יֵאוּשׁ לַבְּעָלִים מַתְנִינַן לַהּ.
Rabba said to him: We learned the mishna as saying: A thief cannot render the hides susceptible to ritual impurity because there is no true despair for owners of stolen goods, even if they state they have despaired.
לפי שאין יאוש לבעלים מתנינן לה – אין מגיה המשנה אלא כך מפרש שלא נתייאשו הבעלים בלבם אפילו אומרים שנתייאשו.
אמר ליה [לו] רבה: אנן [אנו] בלשון ״לפי שאין יאוש לבעלים״ מתנינן לה [שונים אנו אותה] שאין הדבר תלוי באם נתייאשו, אלא בשאלה מהותית: האם יש יאוש במקרה כזה.
Rabba said to him: We learned the mishna as saying: A thief cannot render the hides susceptible to ritual impurity because there is no true despair for owners of stolen goods, even if they state they have despaired.
הכל
(20) תְּנַן נָטְלוּ מוֹכְסִין חֲמוֹרוֹ כּוּ׳ מַנִּי.
We learned in the mishna here that if customs collectors took one’s donkey and replaced it with a donkey taken from another Jew, or if bandits took his garment and replaced it with a garment taken from another Jew, he may keep these items because the owners despaired of retrieving them when they were stolen. The Gemara asks: Whose opinion is expressed in this mishna?
ובגמרא כתב עוד הא דתנן נטלו מוכסין חמורו וכו׳. דמסתמא הוי יאוש לא שנא ליסטים גוי ולא שנא ליסטים ישראל כדרב יוסף דאמר אדרבה ומה גויים דדייני בגיתי וכו׳. אלא מיהו הא מילתא לא משכחת לה אלא לטעמא דרבי שמעון דאמר סתם גזלה יאוש בעלים היא אבל לרבנן לא משכחת לה גבי גזלן אלא בידוע שנתייאש ואליבא דעולא דאמר בידוע דברי הכל הוי יאוש כדבעינן למימר קמן דקיימא לן כרבנן ואליבא דעולא דסוגיין כוותיה. עד כאן.
עוד כתב אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דשמעינן ליה דאייאש דברי הכל יאוש קני לענין טומאה. וקיימא לן כעולא חדא דדייקא מתניתין כוותיה ועוד דסוגיין כוותיה דגזלן אית ליה יאוש דגרסינן בפרק לולב הגזול אמר רב אשי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שאול דודאי לאו דידיה הוא אבל גזול אימא סתם גזלה יאוש בעלים היא ולקנייה ביאוש ושנוי רשות קמשמע לן טעמא דסתם גזלה לאו יאוש בעלים הא בידוע הוי יאוש וקנייה לוקח ביאוש ושנוי רשות. ותוב ממעשה דבתריה דאמר להו רב הונא להנהו אונכרי דזבני אסא מגויים וכו׳. ותוב מדרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש טעמא דלא נתייאשו הבעלים הא נתייאשו יכול גנב לאקדושי. ותוב מדרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה טעמא דלא נתייאשו הבעלים הא נתייאשו הבעלים אין לבעלים על השני כלום וכיון דהני כולהו סבירי להו דיאוש דגזלן הוי יאוש שמע מינה הילכתא כעולא. ע״כ.
עוד כתב והא דתנן נטלו המוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר נטלו ליסטים כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהן אוקמה עולא בידוע דנתייאש ודברי הכל היא אבל בסתם לא וקיימא לן כוותיה ולא תימא הני מילי לענין טומאה אבל לענין דינא לא כדמוכרח ממתניתין דהמכיר כליו וספריו ביד אחר. ע״כ לשון הרמ״ה ז״ל.
וכתב הר״מ ז״ל מסרקסטה וז״ל והיכא דהציל ממון חברו מיד ליסטים גוי אף על גב דאיכא בי דוורא דכייפי להו לאהדורי מה דאנסי אפילו הכי כיון דשמעיניה דאייאש אם הצילן אחד מידן הרי הן של מציל וסתמייהו לא מייאש אף על גב דגזליה בלא סהדי כיון דאינהו דייני בגאוה וזרוע רמה בדברים שנראה להם שהוא אמת אף על פי שאין עדים בדבר. והיכא דחזינן דלא מפקי מידי מליסטים גוי אלא בסהדי נראה לומר דסתמייהו נמי אייאושי מייאש לא עדיפא מליסטים ישראל. ע״כ.
תנן [שנינו במשנה] שלנו: נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר תמורתו, נטלו ליסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת — הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשים מהן. ונברר: מני [כשיטת מי היא] משנתנו?
We learned in the mishna here that if customs collectors took one’s donkey and replaced it with a donkey taken from another Jew, or if bandits took his garment and replaced it with a garment taken from another Jew, he may keep these items because the owners despaired of retrieving them when they were stolen. The Gemara asks: Whose opinion is expressed in this mishna?
הכל
(21) אִי רַבָּנַן קַשְׁיָא גַּזְלָן אִי ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן קַשְׁיָא גַּנָּב.
If it is in accordance with the Rabbis, who hold that the owner despairs only in the case of a thief who steals secretly, it is difficult, because the mishna indicates that the victim of a robber also despairs of retrieving his property, as in the case of a customs collector. And if it is in accordance with Rabbi Shimon, who holds that the owner despairs only in the case of a robber, it is difficult, because the mishna indicates that the victim of a thief also despairs of retrieving his property, as in the case of bandits.
אי רבנן [אם כשיטת חכמים] — קשיא [קשה] מדין גזלן, שהמוכס — גזלן הוא, והוא קונה את הגזילה. אי [אם] כשיטת ר׳ שמעון קשיא [קשה] מדין גנב שהלסטים — גנב הוא וקונה!
If it is in accordance with the Rabbis, who hold that the owner despairs only in the case of a thief who steals secretly, it is difficult, because the mishna indicates that the victim of a robber also despairs of retrieving his property, as in the case of a customs collector. And if it is in accordance with Rabbi Shimon, who holds that the owner despairs only in the case of a robber, it is difficult, because the mishna indicates that the victim of a thief also despairs of retrieving his property, as in the case of bandits.
הכל
(22) בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא דְּאָמַר בְּיָדוּעַ קָנֵי הָכָא נָמֵי בְּיָדוּעַ וְדִבְרֵי הַכֹּל.
Granted, according to Ulla, who says that all agree that if it is known that the owners despaired, the individual in possession of the items acquires them, here too it is possible to explain that the mishna is discussing a case where it is known that the owners despaired, and all agree that the recipient of the stolen property may keep it.
אי אמרת בשלמא לעולא דאמר בידוע דברי הכל קני הא בידוע ודברי הכל היא – פירוש: וסיפא דתני גבי ליסטים אם נתיאשו הבעלים דמשמע הא מסתמא לא הוי ייאוש בודאי לא מיתוקמא אלא כר׳ שמעון דהא השתא ס״ד דהאי ליסטים דמתני׳ גנב הוא ולא היא דהא אוקימנה סיפא בליסטים גוי והילכך אפילו כרבנן אתיא דעד כאן לא אמרי רבנן דגנב הוי ייאוש אלא בגנב ישראל דאמרי {מימר מייאש}1 אבל בגנב גוי ייאוש.
1. כן הושלם בדפוסים. בכ״י ששון 557 רק: ״מי״ ונותר ריוח ריק לשאר, ובכ״י ירושלים 131 רק ריוח ריק.
בשלמא [נניח] לשיטת עולא שאמר: בידוע שנתייאשו קני [קונה], הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לפרש שמדובר בידוע, ודברי הכל היא.
Granted, according to Ulla, who says that all agree that if it is known that the owners despaired, the individual in possession of the items acquires them, here too it is possible to explain that the mishna is discussing a case where it is known that the owners despaired, and all agree that the recipient of the stolen property may keep it.
הכל
(23) אֶלָּא לְרַבָּה דְּאָמַר בְּיָדוּעַ נָמֵי מַחְלוֹקֶת הָא מַנִּי לָא רַבָּנַן וְלָא ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּלִסְטִים מְזוּיָּין ור״ש וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא.
But according to Rabba, who says that even in cases where it is known that the owners despaired, there is also a dispute, in accordance with whose opinion is this mishna written? It is not in accordance with the opinion of the Rabbis, and it is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara answers that the mishna is discussing a case of an armed bandit, who is similar to a robber in that he steals using force and aggression. And it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who holds that the victim of a robber despairs of recovering his property.
הכא במאי עסיקינן בליסטים מזויין – פירוש: עד עתה סברנו דלסטין הן הגנבין שגונבין מן הבתים וכדתנן הוציאוה ליסטים ליסטים חייבין אלמ׳ הגנבים קורא ליסטים ואין בעל הבית מכיר בהם אבל השתא מוקמה בליסטים מזויין שעומד בפרשת דרכים ולוקח בחזקה דהוה ליה גזלן וחזי ליה וידע ביה.
אמרי הכא במאי עסיקינן בליסטים מזויין ור׳ שמעון היא – פירוש: וכיון דחזי ליה ושקיל מיניה בחזקה הינו גזלן והאי דקרי ליה גנב משום דמיחבי מאינשי וקתני תרי גוני גזלן, גזלן דעיר וגזלן דדרכים, ושניהן לר׳ שמעון הוו ייאוש כיון דידע ליה ואפילו הכי גזליה.
אלא לשיטת רבה שאמר: בידוע שנתייאשו — נמי [גם כן] מחלוקת, הא מני [זו משנתנו כשיטת מי היא]? לא כשיטת רבנן [חכמים] ולא כשיטת ר׳ שמעון! ומשיבים: כאן במשנתנו שמדובר בליסטים שקונה — מדובר בלסטים (גנב) מזויין, שלוקח בכוח, כגזלן (אבל מתחבא מן הבריות), ושיטת ר׳ שמעון היא שלשיטתו גזלן קונה.
But according to Rabba, who says that even in cases where it is known that the owners despaired, there is also a dispute, in accordance with whose opinion is this mishna written? It is not in accordance with the opinion of the Rabbis, and it is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara answers that the mishna is discussing a case of an armed bandit, who is similar to a robber in that he steals using force and aggression. And it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who holds that the victim of a robber despairs of recovering his property.
הכל
(24) אִי הָכִי הַיְינוּ גַּזְלָן תְּרֵי גַּוְונֵי גַּזְלָן.
The Gemara asks: If so, this is identical to the case of a robber, i.e., the customs collector, and there is no reason for the mishna to teach the same halakha twice. The Gemara answers that the mishna in fact teaches the halakha with regard to two different types of robbers, the customs collector and the armed bandit.
ומקשים: אי הכי [אם כך] שמדובר בליסטים מזויין, אם כן היינו [זהו] גזלן ומדוע לכפול את דינו? ומשיבים: אכן, הרי זה כעין גזלן ושנה במשנה תרי גווני [שני מיני] גזלן, מוכס ולסטים מזויין.
The Gemara asks: If so, this is identical to the case of a robber, i.e., the customs collector, and there is no reason for the mishna to teach the same halakha twice. The Gemara answers that the mishna in fact teaches the halakha with regard to two different types of robbers, the customs collector and the armed bandit.
הכל
(25) ת״ש תָּא שְׁמַע הַגַּנָּב וְהַגַּזְלָן וְהָאַנָּס הֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ וּתְרוּמָתָן תְּרוּמָה וּמַעְשְׂרוֹתָן מַעֲשֵׂר.
The Gemara suggests another proof with regard to the dispute between Ulla and Rabba. Come and hear the following baraita: With regard to a thief, a robber, and one who forces another to sell him some-thing, their consecrated items are considered consecrated, and their teruma, the portion of the produce designated for the priest, is considered teruma, and their tithes are considered tithes.
הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש. הקשה ר״מ כיון שאפילו גנב וגזלן לא יהבי דמי הקדשן הקדש כל שכן אנס דיהיב דמי דקיימא לן דתלוהו וזבין זביניה זביני. ותירץ משום רבותא דסיפא נקט אנס דקתני סיפא ואם היו הבעלים מרדפין אהריהם אין הקדשן הקדש וכו׳ ואשמועינן דכהאי גוונא אפילו אנס אין הקדשו הקדש. הרא״ש ז״ל.
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: הגנב והגזלן והאנס (שמכריח אחרים למכור לו) — באותם הדברים שלקחו שלא כדין הקדשן הקדש, ותרומתן תרומה, ומעשרותן מעשר.
The Gemara suggests another proof with regard to the dispute between Ulla and Rabba. Come and hear the following baraita: With regard to a thief, a robber, and one who forces another to sell him some-thing, their consecrated items are considered consecrated, and their teruma, the portion of the produce designated for the priest, is considered teruma, and their tithes are considered tithes.
הכל
(26) מַנִּי אִי רַבָּנַן קַשְׁיָא גַּזְלָן אִי ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן קַשְׁיָא גַּנָּב.
The Gemara asks: Whose opinion is expressed in this baraita? If it is in accordance with the Rabbis, it is difficult because the baraita assumes that even the victim of a robber despairs of retrieving his property, as seen from the halakha that the robber’s act of consecration or separation of teruma or tithes is valid. This contradicts the opinion of the Rabbis, who hold that the thoughts of a robber do not render the hides susceptible to ritual impurity, because he is not considered the owner of the hides. Conversely, if it is in accordance with Rabbi Shimon, it is difficult because the baraita assumes that the victim of a thief despairs of retrieving his property, as seen from the halakha that the robber’s act of consecration or separation of teruma or tithes is valid. This contradicts the opinion of Rabbi Shimon, as he holds that the thoughts of a thief do not render the hides susceptible to ritual impurity, because he is not considered the owner of the hides.
ונברר: מני [כשיטת מי היא]? אי רבנן [אם כשיטת חכמים] — קשיא [קשה] מגזלן, שלדעתם אינו קונה! אי [אם] שיטת ר׳ שמעון — קשיא [קשה] מגנב!
The Gemara asks: Whose opinion is expressed in this baraita? If it is in accordance with the Rabbis, it is difficult because the baraita assumes that even the victim of a robber despairs of retrieving his property, as seen from the halakha that the robber’s act of consecration or separation of teruma or tithes is valid. This contradicts the opinion of the Rabbis, who hold that the thoughts of a robber do not render the hides susceptible to ritual impurity, because he is not considered the owner of the hides. Conversely, if it is in accordance with Rabbi Shimon, it is difficult because the baraita assumes that the victim of a thief despairs of retrieving his property, as seen from the halakha that the robber’s act of consecration or separation of teruma or tithes is valid. This contradicts the opinion of Rabbi Shimon, as he holds that the thoughts of a thief do not render the hides susceptible to ritual impurity, because he is not considered the owner of the hides.
הכל
(27) בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא דְּאָמַר בְּיָדוּעַ קָנֵי הָכָא נָמֵי בְּיָדוּעַ וְדִבְרֵי הַכֹּל הִיא אֶלָּא לְרַבָּה דְּאָמַר בְּיָדוּעַ נָמֵי מַחְלוֹקֶת הָא מַנִּי לָא רַבָּנַן וְלָא ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן .
Granted, according to Ulla, who says that all agree that if it is known that the owners despaired of recovering their property, the individual in possession of the items acquires them, here too, it is possible to explain that the mishna is discussing a case where it is known that the owners despaired. But according to Rabba, who says that even in cases where it is known that the owners despaired, there is also a dispute, in accordance with whose opinion is this baraita written? It is not written in accordance with the opinion of the Rabbis, and it is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.
הא דאמרינן: בידוע ודברי הכל היא. קשיא לי, אם כן מפני מה שנה בבבא דנטלו מוכסין חמורו הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין ובבא דסיפא דהמציל מן הגייס קתני אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו, דמהא ודאי משמע דברישא אפילו בסתמא קאמר דנתייאשו ובסיפא דוקא בששמענו שנתייאשו ואתיאן כרב אשי דחילק בין מוכס ישראל למוכס אינו יהודי אלא כי מוקמי׳ לה לבבא דנטלו מוכסין חמורו דוקא בשנתייאשו קשיא, ועוד דאם כן ליערבינהו להני תרי בבי וליתנינהו. ועוד דלההיא אוקימתא הא דאמר רב אשי דבלסטים ישראל סתמא מייאש אתיא כרבי שמעון ודלא כרבנן ורב אשי מאי טעמא שביק רבנן ואמר כרבי שמעון, אבל לפירוקא דפרקי׳ אליבא דרבא ניחא ליה כולה מתניתין ודרב אשי נמי דהשתא דפרקי׳ מתניתין בלסטים מזויין דהיינו גזלן ורבי שמעון היא בבא דנטלו מוכסין חמורו בלסטים ישראל דמסתמא יאושי מייאש וסיפא באינו יהודי דלא הוה יאוש עד דשמעינן דמייאש, וכולה בטעמא דרב אשי, וכיון דרב אשי מסתמא דמתניתין כרבי שמעון קיימא לן כותיה, ואי נמי י״ל דרב אשי לא בפסק הלכה אמרה אלא לפרושי ולתרוצי הנך תרי בבי דמתניתין דבבא דרישא תני דמן הסתם אייאש ודסיפא תני עד דשמעינן דמייאש שפיר קאמר, ומשום הכי נראה לי דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי להא דפרקינן אליבא דעולא מלישנא דמתניתין ומשום דלא ערבינהו ותנינהו אלא משום דעולא לא פרקינהו הכי בהדיא אלא אנן הוא דפרקינן [ולדחוי׳ לדרבה מיגו ההוא פרוקא לא דייקינן ר״י כולי האי דהא לעולא נמי אפשר לאוקמה למתני׳]1 כדמוקי לה אליבא דרבה בלסטים מזויין ורבי שמעון היא, ונראה לי עוד דמשום הכי כי אתיא בסמוך למידק הא דאמר [רבי] גנב הוא כגזלן כרבי שמעון קאמר ומייתינן כל הנך תא שמע בכולהו לא חיישינא לאוקמתא דאוקימנא בידוע כעולא אלא בכולהו דחייתא נקטינן כדאוקי לרבה ולא מדכרינן כלל לדאוקמתא דבידוע. כנ״ל.
1. כן בשיטה מקובצת.
ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת עולא שאמר: בידוע שנתייאשו קני [קונה] — הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בידוע, ודברי הכל היא. אלא לדעת רבה שאמר שבידוע שנתייאשו נמי [גם כן] מחלוקת, הא מני [זו כשיטת מי היא]? לא כשיטת רבנן [חכמים] ולא כשיטת ר׳ שמעון!
Granted, according to Ulla, who says that all agree that if it is known that the owners despaired of recovering their property, the individual in possession of the items acquires them, here too, it is possible to explain that the mishna is discussing a case where it is known that the owners despaired. But according to Rabba, who says that even in cases where it is known that the owners despaired, there is also a dispute, in accordance with whose opinion is this baraita written? It is not written in accordance with the opinion of the Rabbis, and it is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.
הכל
(28) הָכָא נָמֵי בְּלִסְטִים מְזוּיָּין ור׳ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא אִי הָכִי הַיְינוּ גַּזְלָן תְּרֵי גַּוְונֵי גַּזְלָן.
The Gemara answers: Here too, when the baraita mentions a thief it is actually referring to an armed bandit, who is considered a robber because he steals using force and aggression. And it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who holds that the victim of a robber despairs of recovering his property. The Gemara asks: If so, this case of a thief is identical to the case of a robber, and there is no reason for the baraita to teach the same halakha twice. The Gemara answers that the baraita wishes to teach the halakha with regard to two different types of robbers.
ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] כאשר שנו בברייתא גנב — מדובר בלסטים מזויין, ושיטת ר׳ שמעון היא. ומקשים: אי הכי [אם כך], היינו [הרי זה] בדיוק גזלן! ומשיבים: תרי גווני [שני מיני] גזלן שנה.
The Gemara answers: Here too, when the baraita mentions a thief it is actually referring to an armed bandit, who is considered a robber because he steals using force and aggression. And it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who holds that the victim of a robber despairs of recovering his property. The Gemara asks: If so, this case of a thief is identical to the case of a robber, and there is no reason for the baraita to teach the same halakha twice. The Gemara answers that the baraita wishes to teach the halakha with regard to two different types of robbers.
הכל
(29) וְאִי בָּעֵית אֵימָא הָא מַתְנִיתָא רַבִּי הִיא דְּתַנְיָא רַבִּי אָמַר גַּנָּב כְּגַזְלָן
The Gemara offers an alternative explanation: And if you wish, say instead that this baraita is referring to an actual thief, and it is written in accordance the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said: A thief is like a robber.
ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא מתניתא [ברייתא זו] כשיטת רבי היא, שיש לו שיטה אחרת. דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אמר: גנב דינו כגזלן,
The Gemara offers an alternative explanation: And if you wish, say instead that this baraita is referring to an actual thief, and it is written in accordance the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said: A thief is like a robber.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.